הוסף תגובה על: לוחמים לשלום

[Image] · הבריכה הגדולה בפארק המים שפיים יודעת לעשות גלים! כשהילדים גילו זאת לא היה גבול לתדהמתם. מאותו רגע ועד בערך-15:00 הם לא ייצאו ממנה.
· ילדים בני 5-10 אוהבים לחמנייה עם שוקולד. ילדות בנות 5-10 אוהבות לחמנייה עם גבינה (או שהן תובעניות פחות?).
· אקסיומה: כל הילדים אוהבים פיתה עם חומוס עם שניצל עם נקניקיה (שטוגנו במקום) עם חמוצים עם טרופית.
· הסדרנים היו נחמדים, המצילים היו נחמדים, המארגנים היו נחמדים, כל שאר המבקרים בשפיים היו נחמדים. נדמה שמעל לפארק רבץ ענן של טוב. מישהו אמר: "זה אפשרי".
· בדרך לשפיים, ש', מנהל המחסום, הפסיק את הבדיקה הפרטנית לכל ילד וילד. הבדיקה אורכת 2 דקות לכל ילד לערך.
הרווחנו שעה וחצי.
· הילדים קיבלו צלחת מעופפת. ליש, שזה אריה בשפתנו ובשפתם, תרגל שוב ושוב זריקת צלחת צהובה בתוך המים, עד שהוא היה לא פחות מוצלח ממני (אני גרוע בזה).
· ליש פחד מאוד מהמגלשות. ניסינו אחת ביחד. אחר כך הוא עזב לי את היד וחזר בלי חוכמות לבריכת הגלים. הוא לא יודע לשחות.
· כמחצית מהילדים נבדקו פרטנית במחסום, מה שגרר עיכוב של יותר משעה לשפיים, אבל הם לא נטרו טינה לחבריהם שניצלו ממנה. אחת הבודקות אמרה לי: "נכנסתי לאינטרנט, ראיתי מה מלמדים אותם". אני מתעצב שלא זכרתי לשאול בחזרה: "מה הם לומדים כשהם עוברים, כך, במחסום. אם הייתה להם דעה קדומה, האם היא משתנה?".
· אחרי שפיים נסענו לפארק משחקים חדש ויפיפה בהרצליה. שיחקנו שם שעתיים. [Image] · עכשיו כשאני חושב על זה, הרצליה. עירו של הרצל. זה נראה לי משעשע. הוא בוודאי היה מאשר את העניין וקונה לילדים ארטיק.
· הרצל מת. זכרונו לברכה. אז רחל וצביה קנו את הארטיקים.
· אתה יודע שהיה יום מוצלח כשהילדים נרדמים מרוב עייפות על הספסלים ובמעבר, וההורים מחייכים כל הזמן ומפטפטים, על הכל חוץ מעל פוליטיקה.
· יוסרי, אבא של ליש, עוד לא שמע מה אומרים בשטחים על הנאום של נתניהו. אני חושב שזה רגע היסטורי. אולי קטן, אבל בכל זאת היסטורי.
[Image]
· בכניסה לשטחים במחסום מיתר דורשים שכל הנוסעים ירדו לבדיקה פרטנית. כולל הילדים. רוב הילדים ישנים.
· המבוגרים יורדים מהאוטובוס. אנחנו מתעקשים שהילדים ישנו, בעיקר מתעקש הנהג.
· בזמן שעובר אני מדבר עם מנהלת המשמרת. יש לה עיניים כחולות וגדולות כמו הבריכה בשפיים.
· "אני מבין אותך, גם אני לבשתי כמוך מדים, ורק ביצעתי הוראות. והייתי בטוח שאני שומר על המדינה". היא מקשיבה בערנות. גם המאבטח. "ההורים של הילדים האלה היו פעם לוחמים, מה שאנחנו קוראים 'מחבלים'. כמוני הם הבינו שבכוח זה לא הולך. הם מחנכים אותם יום יום שצריך ואפשר אחרת. את עושה את תפקידך, נכון. האם את מרגישה שאת תורמת?".
· כשהיא מחזירה את תעודת הזהות לנהג, היא לא מביטה בעינינו. משהו רגיש עובר בינינו. אפילו המאבטח, בדואי קשוח שהכרתי מפעמים קודמות, מחייך כשאני נפרד מהילדים שנשארו על האוטובוס ב"סאלאמת'".
"אני רואה שלמדת את השפה", הוא אומר. אני עונה לו: "שוואייה שוואייה".

(במעבר מהרוח לחומר חשוב להזכיר: בלי בומה ענבר שהזמין אותנו לשפיים, וכל החברים שהזמין מיפו ומלוד והתנדבו ובאו, כל זה לא היה קורה)

כתב: יניב רשף, חבר לוחמים לשלום.