Laissez Passer לסה פסה

כנס: "זכויות אדם וצדק בהגירה: היבטים לאומיים ובין-לאומיים"

2008-07-24T00:01:00.004+03:00

מאת: דני עברון, מרכז מינרבה לזכויות האדם

מרכז מינרבה לזכויות האדם באוניברסיטה העברית בירושלים יקיים בחודש מאי 2009 כנס בין-לאומי בן שלושה ימים בנושא "זכויות אדם וצדק בהגירה: היבטים לאומיים ובין-לאומיים". אפשר למצוא כאן קישור לקול הקורא להגשת הצעות לכנס. המועד האחרון להגשת ההצעות הינו 1.9.2008.

הסנאט האמריקאי אישר: נשאי HIV יוכלו להגר לארה"ב

2008-07-22T15:06:00.003+03:00

מאת: אריק מילמן, הוועד למלחמה באיידס

בהצבעה היסטורית, עם 80 תומכים ו-16 מתנגדים, אישר הסנאט האמריקאי בשבוע שעבר את תוכנית PEPFAR (התכנית הנשיאותית בארה"ב למיגור מגיפת האיידס בעולם). התוכנית שאושרה כוללת סעיף המבטל את האיסור על כניסת אנשים החיים עם HIV לגבולות ארה"ב. אם בית הנבחרים האמריקאי יאשר את התוכנית בנוסח זה, כל אדם החי עם HIV יוכל להיכנס לארה"ב ולהגר אליה.

ארה"ב היא אחת מ-12 המדינות אשר חוקיהן אוסרים על אנשים החיים עם HIV להיכנס אליהן הן לצרכי תיירות והן לצרכי הגירה (המדינות האחרות הן ערב הסעודית, סודן, לוב, דרום קוריאה, עיראק, קטאר, ארמניה, רוסיה, מולדובה, ברוניי דארוסלאם וסולטנות עומאן). אפילו סין, מעוז השמרנות, החליטה לבטל את האיסור בשנה החולפת, ככל הנראה משום שבדרך זו תוכל להימנע מתקריות בינלאומיות נוספות בטרם האולימפיאדה בבייג'ין.

אין שום ראיה מדעית התומכת באיסור כניסה כדרך יעילה למניעת התפשטות של HIV או ככלי לבקרה ולצמצום הוצאות של מערכת הבריאות הציבורית. החוק שאוסר על כניסת אנשים החיים עם HIV לארה"ב נולד באווירת הפחד והסטיגמה שאפפה את מחלת האיידס בשנות השמונים. הסנאטור ג'סי הלמס, שמרן קיצוני ואחד המתנגדים הגדולים לקהילה ההומו-לסבית ולמאבק האפרו-אמריקאי לשוויון, הציע בשנת 1987 את האיסור כתיקון לחוק שנועד לממן את הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי, שהיה מקובל באותה התקופה (זידוודין – AZT). החוק עבר בקונגרס כמעט פה אחד כחלק מעסקה פוליטית, שנועדה לשמר את המימון ל-AZT.

בחודש אפריל 1989 מחנך הולנדי שעוסק בתחום האיידס נכלא למספר ימים בסנט פול, מינסוטה, כאשר ניסה להיכנס לארה"ב וה-AZT נמצא במזוודתו. הוא הגיע לארה"ב כדי להשתתף בועידה לרטרו-נגיפים וזיהומים אופורטוניסטיים שהתקיימה בסן-פרנסיסקו. מעצרו גרם לזעם בזירה הבין-לאומית ולחרם של הועידה בשנת 1990. שום ועידה בינלאומית שעסקה ב-HIV/איידס לא התקיימה מאז בארה"ב. בחודש אוקטובר 1992 נכלאו בהסגר כ-100 תושבי האיטי בבסיס צבאי של ארה"ב בחוף גואנטנמו. הדבר הצית שוב את זעמן של קהילות בעולם והוציא את ארגוני זכויות האדם לרחובות.

בשנת 1993 עוגן האיסור בחקיקה של הקונגרס. כבר אז היה ברור לכל, כי אין בכך שום היגיון ותועלת. הנשיא דאז, ביל קלינטון, התנגד לאיסור, כאשר זה הוצע על ידי מספר סנאטורים. למרות התנגדותו חתם על החוק, לאחר שהתומכים צירפו להצעה מספר תוכניות בריאות שקלינטון תמך בהן. הצעד זכה לביקורת חריפה מצד פעילי זכויות הקהילה ההומו-לסבית ופעילים למען זכויות האנשים החיים עם HIV.

את ההצעה לביטול החוק הביאו בפני הסנאט הסנאטורים ג'ון קרי וגורדון סמית'. מדובר באחד המרכיבים המרכזיים בתהליך האישור מחדש של ה-PEPFER. במסגרת החוק הקיים HIV הוא המצב הרפואי היחיד שנכלל באופן מפורש תחת חוקי ההגירה וההתאזרחות של ארה"ב. התיקון של קרי וסמית' מבקש להפוך את HIV ממחלה שיש לגביה חקיקה ייחודית למחלה אשר אינה שונה מכל מחלה מדבקת אחרת. במילים פשוטות יותר, סמכות ההחלטה לגבי HIV, תעבור כביתר המחלות המדבקות להכרעת מומחי בריאות הציבור, ולא להכרעתם של פקידי ההגירה. בהודעות שמסרו לאחר אישור הסנאט התייחסו הסנאטורים קרי וסמית' לדרך הארוכה שנעשתה למיגורן של ההפליה ושל הסטיגמטיזציה, ולחיסולו של האיסור הדרקוני והמיותר.

על מנת שהתיקון יעבור נחוץ אישורו של בית הנבחרים. על אף שעדיין מוקדם לפתוח את בקבוקי השמפניה, רבים מאמינים, כי הלובי הרחב שהתגבש השנה לטובת העניין יצר לראשונה את האקלים הפוליטי המתאים לאימוץ התיקון של קרי וסמית' גם על ידי בית הנבחרים.

ומה אצלנו? חוק עובדים זרים קובע, כי לצורך העסקת מהגר עבודה בישראל על המעסיק להציג אישור רפואי, לפיו מהגר העבודה אינו נשא איידס או חולה במחלה. באשר לכניסה לישראל לצורך רכישת מעמד של קבע נשמרת עמימות יחסית, לפחות מצד המדינה והחוק, בעניין נשאי HIV. מי שאינם יהודים נכנסים לישראל ורוכשים בה מעמד מכוח שיקול דעתו של שר הפנים שבחוק הכניסה לישראל. החוק אינו מתייחס למצבם הרפואי של מי שמבקשים לרכוש בישראל מעמד קבוע. יהודים, לעומת זאת, מהגרים לישראל מכוח חוק השבות, שקובע, כי לא תינתן אשרת עולה למי ש"עלול לסכן בריאות הציבור". לא ידוע על מקרה, בו המדינה סירבה לאפשר כניסתו של אדם יהודי בשל נסיבות בריאותיות מסוימות. זה לא מפריע לבקש מאנשים החיים עם HIV לדווח על כך בטפסי ההגירה שהם ממלאים בעת עלייתם ארצה. לוועד למלחמה באיידס ידוע על מקרים בהם יהודים שחיים עם HIV בחרו שלא לדווח על כך בעת עלייתם ארצה מהחשש, כי יעשה שימוש לא נאות במידע זה אשר ימנע מהם את האפשרות להיכנס למדינה ולרכוש בה מעמד.

סהרונים ודחפורים

2008-07-19T17:49:00.001+03:00

בחודש דצמבר האחרון כתבנו כאן לראשונה על אגפי הכליאה, המכונים "סהרונים", בכלא "קציעות". באגפים אלו מוחזקים למעלה מ-1,000 מבקשי מקלט, בהם כ-100 ילדים, מפעוטות שזה עתה נולדו ועד לנערים ונערות בני 18 שנים. כפי שכתבנו אז, מדובר בכליאה בתנאים קשים שאינם ראויים לאדם כלשהו, לא כל שכן לילדים. הילדים מוחזקים ללא שירותי חינוך ורווחה הולמים, חשופים לפגעי מזג האוויר הקשים (אז תיארנו את פגעי הקור הקשים, שהאוהלים אינם מספקים הגנה מפניהם. היום מדובר בחום המדברי הלוהט), באוהלים שבכל אחד מהם עד 20 מיטות צבאיות. בהעדר אפשרות לגרשם למדינות מוצאם, הם מוחזקים מבלי שנקצב מועד לסיום כליאתם.

כפי שעוד כתבנו כאן, בג"ץ דחה בחודש פברואר עתירה שהגישו מספר ארגוני זכויות אדם נגד עצם כליאתם של ילדים ב"קציעות" ונגד תנאי המעצר. למרות שבג"ץ עמד על כך שהתנאים במקום קשים ועל כך שנדרשות פעולות לשיפורם, הוא ציין כי המדינה נאלצה לפעול לטיפול במבקשי המקלט בתוך תקופת התארגנות קצרה, ולכן, בלית ברירה, נאלצה לכלוא את הילדים בתנאים קשים (אגב, מבקר המדינה קבע בדו"ח שפרסם לפני פחות מחודשיים, כי המדינה דווקא ישבה בחיבוק ידיים פרק זמן ארוך ביותר, ולא נקטה בפעולות כלשהן כדי לטפל כראוי בבעיית מבקשי המקלט בישראל נוכח הגידול הניכר במספרם, ובכלל זה לא פעלה לגיבוש פתרון ראוי לילדים. ניחא). בית המשפט העליון אף ציין בפסק דינו כי הוא "מקווה" שהמדינה תפעל בדחיפות לטיפול בבעיות אלה ומסר את ברכתו לכולם.

בדחיפות? ובכן, המדינה המשיכה להתנהל לה בעצלתיים, ורק בחודש שעבר החלה בהקמתם של מבני קבע שיחליפו את האוהלים. ואולם, את חצי שנה שחלפה מאז ניתן פסק הדין לא ניצלה המדינה כדי לבקש את ההיתרים הדרושים לבניית אותם מבני קבע. בשבוע שעבר הסתבר כי שירות בתי הסוהר לא קיבל את האישורים הדרושים ממוסדות התכנון, ולכן הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ברמת הנגב הוציאה צו הריסה מינהלי למבנה בן שתי הקומות ששירות בתי הסוהר החל להקים לצורך מגורי מבקשי המקלט העצורים. נראה שגם את החורף הבא יבלו כמאה ילדי מבקשי מקלט במעצר באוהלים דולפים ובקור אימים.

To punch a hole

2008-07-19T13:41:00.008+03:00

בית המשפט המחוזי באמסטרדם "punched a hole" במדיניות ההגירה ההולנדית (לא מצאתי תרגום ראוי למונח החביב הזה, שמלווה את הדיווח באתרי האינטרנט). השבוע פסק, שרשויות ההגירה ההולנדיות אינן רשאיות לדרוש מאישה מרוקאית שאינה יודעת קרוא וכתוב לעבור מבחן בהולנדית כתנאי להצטרפותה לבן זוגה בהולנד. כפי שסיפרנו, "מבחן האינטגרציה" ההולנדי נועד לסנן אזרחי מדינות "לא מערביות", ובהם בעיקר את אזרחי טורקיה ומרוקו. אזרחי "מדינות מערביות" – פטורים ממנו.

ובינתיים, בצרפת מתנהל דיון ער בפרשת פאיזה סלימי. ערכאת הערעורים העליונה לעניינים אדמינסטרטיביים פסקה בחודש שעבר שסלימי, המתגוררת בצרפת מזה שמונה שנים עם בן זוגה וארבעת ילדיהם (כולם אזרחים צרפתים), לא תוכל לרכוש אזרחות צרפתית, משום שהיא לבושה מכף רגל ועד ראש ופניה מכוסים בניקאב (רעלה). "אדיקותה המוסלמית המופרזת אינה הולמת את ערכי היסוד של צרפת, בהם השיוויון בין המינים", נפסק.

ליהנות מפירות הזכייה

2008-07-17T22:58:00.004+03:00

למשרד הפנים נוהג פסול (עוד נוהג פסול מיני רבים מדי), שזוכה לגיבויה של פרקליטות המדינה: לא לקיים פסקי דין של בית המשפט המחוזי, עליהם ערער, עד להכרעת בית המשפט העליון בערעור. כלומר, משרד הפנים סבור, שדי בהגשת ערעור כדי לפטור אותו מן החובה לציית לצו שיפוטי של בית המשפט המחוזי.

בחודש ינואר סיפרתי על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, בו נקבע שמשרד הפנים אינו רשאי לסרב לטפל בבקשה להסדרת מעמדו בישראל של זיאד חטיב, אזרח ירדני, בן זוג של אזרחית ישראלית, רק משום שבנעוריו, בעת ביקור של משפחתו בגדה המערבית, נרשם במרשם האוכלוסין הפלסטיני. השופטת יהודית צור הורתה למשרד הפנים לבחון האם חטיב הוא אכן תושב הגדה, ואם אינו – להחיל עליו את ההליך להסדרת מעמדם של בני זוג לאזרחים ישראלים.

פרקליטות המדינה ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון. בינתיים פנו חטיב וזוגתו למשרד הפנים, וביקשו להסדיר את מעמדו על יסוד פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. נמסר להם שהטיפול בעניינם מושהה. רק כאשר תהו מדוע, פנתה הפרקליטות לבית המשפט העליון בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין.

בראשית השבוע דחה שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, את בקשת הפרקליטות, והורה למדינה לפעול על פי פסק הדין של השופטת צור. כיוון שממילא חטיב ממתין בישראל להכרעה בערעור, וכיוון שהליך הסדרת המעמד אינו בלתי הפיך (עד לקבלת מעמד של קבע ניתנים למבקשים רישיונות ישיבה זמניים), אין הצדקה שלא תיבחן בקשתו להתחיל בהליך ולקבל רישיון עבודה. הגשת הערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין:

"באשר לנכונות שהביעה המבקשת לאפשר את שהייתו של המשיב בתחומי ישראל עד להכרעה בערעור, סבורני כי בזו אין די. כידוע, ראוי כי בעל דין יוכל ליהנות מפירות זכייתו במשפט, בהעדר טעם חריג למנוע זאת ממנו. קביעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים התייחסה למכלול ההיתרים שהם תולדה של קבלת מעמד מכוח איחוד משפחות, מבלי להגביל אילו מהם. משכך, נדרשת המבקשת לבחון את הבקשה לקבלת מעמד, ובכללה לא רק את סוגיית שהייתו של המבקש בישראל, אלא אף את האפשרות ליתן לו אשרת עבודה, הכל בהתאם להוראות הדין."

אין בנמצא לאום ישראלי

2008-07-16T02:42:00.003+03:00

רק אתמול בבוקר הכרזתי שישראל היא מדינת הגירה, אבל לאום ישראלי, כך התברר לפנות ערב, עדין אין.

בשנת 1972 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של גאורג רפאל טמרין, שדרש להצהיר, כי הוא שייך ללאום הישראלי. בית המשפט שלל את קיומו של לאום ישראלי הנפרד מן הלאום היהודי, וקבע שפירוד שכזה "יפצל ויפלג לשני לאומים - יהודי מזה, וישראלי מזה. פילוג כזה, אילו התהווה חלילה, היה עומד בסתירה למטרות הלאומיות, שבגללן הוקמה המדינה... התוצאות שהיו עלולות לנבוע ממנו, משמעותן סיכול המטרות ההן וחתירה מתחת לאחדותו של העם היהודי כולו. לפיכך, אם קיים היום בארץ - 23 שנים בלבד אחרי הקמת המדינה - קומץ אנשים - ואפילו יותר מזה - המבקשים להיבדל מהעם היהודי ולקנות לעצמם את המעמד של אומה ישראלית נפרדת, כי אז מגמה ספרטיסטית זו, אין לראותה כמגמה לגיטימית ומן הנמנע להכיר בה, באשר העקרון של זכות ההגדרה העצמית הלאומית אינו יכול לשמש לה צידוק."

חלפו מאז 35 שנים. 21 אזרחים ישראלים, ביניהם פרופ' עוזי אורנן, אורי אבנרי, שולמית אלוני, אלון אולארצ'יק, יהושע סובול ועאדל קעדאן, פנו לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה דומה: להצהיר, כי לאומם הוא ישראלי. הקבוצה עתרה קודם לכן לבג"ץ בדרישה להורות למשרד הפנים לשנות את הרישום. בג"ץ המליץ בפניהם למשוך את עתירתם, ולפנות תחת זאת בבקשה לבית המשפט המחוזי. פסק הדין, בו יקבע שלאומם הוא ישראלי, הנחה אותם בג"ץ, יוכל לשמש תעודה ציבורית לצורך שינוי מרשם האוכלוסין.

הבקשה הגיעה בפני השופט נעם סולברג, שהחליט שלא לדון בה, משום שלטעמו "איננה שפיטה".

משרד הפנים והיועץ המשפטי לממשלה טענו במסגרת ההליך, שקביעה שיפוטית בדבר קיומו של לאום ישראלי "חותרת תחת יסוד הקמתה של מדינת ישראל... אינה משקפת את עמדות הרוב היהודי במדינת ישראל, כמו גם את עמדות המיעוטים, הערבים והדרוזים, באשר לזהותם הלאומית והאתנית, והיא עומדת בסתירה להכרזת העצמאות."

השופט סולברג סבר, ש"יש ממש בטענות אלה", והכריע ש"אופיה הדומיננטי" של השאלה "הוא ציבורי, אידיאולוגי, חברתי, היסטורי ופוליטי, ואיננו משפטי... להצהרה בדבר קיום לאום ישראלי ישנן השלכות כבדות משקל על זהותה של מדינת ישראל; בעיני עצמה, בעיני אזרחיה ותושביה, בעיני העם היהודי בתפוצות, ובעיני אומות העולם."

למעשה, קבע השופט סולברג, מזה מספר שנים אין רושמים עוד את פרט הלאום בתעודת הזהות, אלא רק במרשם האוכלוסין. "הדעת נותנת כי לא אל אותו רישום נסתר נשואות עיניהם של המבקשים, אלא להצהרת בית המשפט הפומבית ולהכרה הציבורית הכללית בדבר היווצרותו של לאום ישראלי... דומני, כי אם אכנס בעובי הקורה ואפסוק אם קיים לאום ישראלי, אם לאו, אגרום לפגיעה באֵמון הציבור בשפיטה... מכיוון שההיבט הדומיננטי של הסוגיה הנדונה הוא לבר-משפטי, אין לבית המשפט יתרון יחסי על פני אחרים, ודעתו-שלו אינה בהכרח הדעה ה'נכונה'. בנסיבות שכאלה שב ואל תעשה עדיף על פני קום עשה... אין בנמצא - מבחינת החוק והמשפט - לאום ישראלי, ואל לו לבית המשפט לברוא בריאה שכזו יש מאין; לחוקק במקום לשפוט."

כיצד בכל זאת מתמודד השופט סולברג עם כך שבעניין טמרין דן בית המשפט בשאלה לגופה? "בבקשה הנדונה כאן, חברו להם יחדיו כאמור בני דתות, תרבויות ולאומים שונים, יהודים, ערבים, דרוזים ועוד, מה שאין כן בבקשה שנדונה בעניין טמרין, שדוּבּר בה ביהודי בלבד. לא דומה אפשרות להכרה בלאום ישראלי לגבי יהודי, להכרה בלאום זה לגבי בני לאומים שונים כנ"ל." מלים אחרות: השופט סולברג נדרש להכריע האם ערבים הם ישראלים, ודי בכך על מנת שיקבע שהשאלה איננה שפיטה.

אם תשאלו אותי, המבקשים הם ישראלים מאין כמותם. רק ישראלים מנהלים מאבקים אובססיבים סביב פרטי הרישום במרשם האוכלוסין. אין צורך בהוכחה נוספת.

מהיום זה רשמי: ישראל היא מדינת הגירה

2008-07-15T08:20:00.004+03:00

לפני מספר שנים ביקש מוקד סיוע לעובדים זרים לשנות את רישומו אצל רשם העמותות: להחליף את המונח "עובדים זרים" ב"מהגרי עבודה". הרשם דחה את הבקשה. אין בישראל מהגרי עבודה, קבע הרשם, אלא עובדים זרים, והשינוי עלול להטעות.

לאחר מכן קמה מנהלת ההגירה, שהיא בעצם משטרת גירוש, ומהיום אין עוד מינהל אוכלוסין במשרד הפנים, אלא רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול. נראה מי ינסה להמשיך ולעצום עיניו לכך שישראל היא מדינת הגירה.

מנהל מינהל האוכלוסין יהיה מעתה ראש הרשות. טוב שכך. הרשות לא צריכה מנהל. היא צריכה ראש, וכדאי שיהיה לה גם לב.

היד שלוחצת על ההדק

2008-07-14T23:41:00.002+03:00

מאת: סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים והפורום לזכויות פליטים

בסוף חודש יוני 2008 דיווחו סוכנויות הידיעות על ירי של חיילים מצרים בגבול בין ישראל לבין מצרים, שהביא למותם של ילדה סודנית בת 7 ושל גבר סודני בן 30. על פי דיווחי המצרים, מאז תחילת השנה הגיע מספר מבקשי המקלט שנורו למוות על הגבול ל-16. התקשורת בישראל דיווחה בסוף השבוע האחרון על הרוג סודני נוסף. תחנת הטלוויזיה "אל ג'זירה" דיווחה על עוד שלושה הרוגים.

איסקנדר, מבקש מקלט בן 22 מאריתריאה, ושלושת אחיו הקטנים נורו על ידי החיילים המצרים לפני שלושה חודשים. איסקנדר נורה בראשו, ואחותו בת השלוש, אותה נשא על גבו, נפצעה מהרסיסים. למרות פצעי הירי הצליחו הארבעה להגיע עם אמם לצד הישראלי של הגבול. האם ושלושת ילדיה הקטנים נשלחו לכלא "קציעות". איסקנדר נלקח לבית חולים "סורוקה", שם מת בבדידות מפצעיו, מבלי שנוסף לרשימת ההרוגים מן הירי על הגבול. הוא נקבר בקיבוץ חצור. קברו סמוך לקברים אחרים, עליהם הונחו גזרי קרטון הנושאים את הכיתוב: "סודני אלמוני". כמה מהם מתו לאחר שנורו על ידי החיילים המצרים? ומי שמע עליהם?

מבקשי מקלט בני מזל, שהצליחו לחמוק מכדורי המצרים, מספרים על אנשים שנפלו סביבם לאחר שהחל הירי. לא ידוע האם הנופלים נהרגו או נעצרו על ידי המצרים, ומתו לאחר מכן מפציעותיהם. לא ידוע האם נותרו הרוגים מצידו המצרי של הגבול, במקום בו נורו למוות, בלי שאיש יטרח לאסוף את גופותיהם, לברר את פרטיהם ולהוסיפם לסטטיסטיקה. גם את מבקשי המקלט שהגיעו למרפאת "רופאים לזכויות אדם" בתל אביב, כשפצעי הקליעים עדיין בגופם, איש לא ספר.

בדיון שנערך בחודש פברואר 2008 בעניין מבקשי המקלט הציע ראש הממשלה אולמרט "לשנות את הוראות הפתיחה באש, כך שיהיה קל יותר לירות לעבר המסתננים." שר הביטחון ברק הבין, ככל הנראה, שאי אפשר להורות לחיילים ישראלים לטבוח בפליטים, והציע להחזירם למצרים מיד לאחר מעבר הגבול. אמצעי התקשורת דיווחו, ש"שר הביטחון דורש כי מצרים תפעל לעצירת תופעת ההסתננות האנושית", וכי הממונה על האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, עמוס גלעד, נפגש עם שרי ההגנה והמודיעין המצרים, ובחן עימם "אפשרות להדק את הפעולות לעצירת המבריחים העוברים דרכם."

בדיון שנערך בחודש מרץ הורה ראש הממשלה אולמרט "למנוע הסתננות לתוך ישראל תוך הפעלת כח סביר." בהתייחס לירידה במספרם של מבקשי המקלט אמרו במערכת הביטחון, "כי זוהי תוצאה ישירה של הפעולה המצרית ושל פעולות צה"ל ומג"ב לאורך הגבול." גם בדיון שנערך בועדת הפנים של הכנסת בנושא זה בחודש יוני ציין בסיפוק מנהל מינהל האוכלוסין, יעקב גנות, את צמצום מספר "המסתננים", ושיבח את שיתוף הפעולה עם הצבא המצרי, שהביא לכך.

אפשר לראות בבירור כיצד מאז תחילת שנת 2008 מפעילה ממשלת ישראל לחץ בלתי מוסווה על מצרים למנוע את כניסתם של מבקשי המקלט האפריקאים לישראל, וכל הדרכים לעשות זאת – כשרות. קשה להשתחרר מן התחושה הקשה שגם אם היד הלוחצת על ההדק אינה ישראלית, הרי שנושאי הרובים ממלאים הנחיות שמקורן בעיר הקודש.

עזה תחילה

2008-07-14T16:41:00.003+03:00

את העזתים בעטו ראשונים מבית המשפט הגבוה לצדק.

כפי שהערכנו, בג"ץ פסק, שעתירות בענין כניסה לישראל של פלסטינים תושבי הרצועה תידונה מעתה בבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע.

"השאלה האמורה מתעוררת לעתים קרובות ועל כן ראוי ליתן לה תשובה מהירה. קביעתנו היא כי אכן מצויה סמכות בידי בית המשפט לעניינים מינהליים", פסקו שופטי בג"ץ והוסיפו: "נימוקיני יינתנו בנפרד." לא קשה להעריך מהם: כיוון שבתוככי רצועת עזה אין עוד משטר צבאי ישראלי, הרי שהחלטות בעניין כניסת פלסטינים לישראל מן הרצועה אינן שונות מהחלטות בעניין כניסה לישראל מכל מקום אחר.

אז מה אם הממשלה רימתה את הכנסת, והביאה לאישור רפורמה במערך השיפוט המינהלי בלי לספר על כך לאיש. רק שילכו מכאן עלובי הנפש. תושבי הגדה המערבית הבאים בתור.

אזרחות אינה תנאי מספיק לקבלת דרכון

2008-07-10T10:37:00.001+03:00

פסק דין של בג"ץ מן הימים האחרונים מאשר, כי על פי חוק, משרד הפנים רשאי לסרב להנפיק דרכון לאזרח ישראלי, שאינו מקיים זיקה הדוקה לישראל. משרד הפנים רשאי לתת לאזרח שלא השתקע בישראל דרכון לתקופה קצרה או תעודת מעבר במקום דרכון.

התנועה בין מדינות באמצעות תעודת מעבר ("לסה פסה", אם תהיתם) אינה פשוטה. מי שמחזיק בה אינו נהנה מקשרי החוץ של ישראל, ולכן עליו לקבל מבעוד מועד אשרות כניסה למדינות, שהכניסה אליהן עם דרכון ישראלי אינה מצריכה זאת.

מעצר קטינים בלתי מלווים

2008-07-09T20:02:00.002+03:00

כפי שכבר דיווחנו, השופט רון שפירא מבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה מלמד את משטרת ההגירה, את משרד הפנים ואת בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין כיצד לנהוג בקטינים בלתי מלווים – ילדים ללא מעמד, שנמצאים בישראל בגפם. השופט שפירא פסק, שכל ילד זכאי לייצוג משפטי בהליכים בעניין מעצרו. ההחלטה הביאה לכך שילדים בלתי מלווים זוכים לייצוג במימון המדינה. בחודש פברואר האחרון פסק בעניין הבדיקות שנערכות להערכת גילם של קטינים. "בענין קביעת קטינותו של כלוא במסגרת מנהלית", קבע השופט שפירא, "נטל ההוכחה צריך להיות ברמה הקרובה או הדומה לזה שחל במסגרת המשפט הפלילי, דהיינו ככל שקיים ספק של ממש בקטינותו של אדם, יפעל ספק זה לטובתו ויהיה מקום להורות על כליאתו / החזקתו במשמורת בתנאים ובמתקן כליאה המיועדים לקטינים."

בחודש שעבר נתן פסק דין נוסף, הכולל דברי ביקורת חריפים. המדינה, כך השופט שפירא, אינה פועלת על פי הנוהל, שהיא עצמה קבעה לטיפול בעניינם של קטינים בלתי מלווים, ולא דואגת שהילדים יפגשו גורם מקצועי מטעם שירותי הרווחה, וישוחררו ממעצר אם לא פגשו בגורם שכזה. הגשת בקשה למקלט על ידי קטין בלתי מלווה אינה יכולה להיחשב אי שיתוף פעולה עם הגירוש, המצדיק המשך החזקתו במעצר. קטינים מוחזקים במעצר, ואינם משוחררים למסגרת חלופית מתאימה, אף בחלוף 60 ימים למעצרם חרף הוראות החוק. החזקתם של קטינים לאורך זמן במעצר עלולה לפגוע בשלומם הנפשי. קטינים בלתי מלווים הם לכאורה קטינים נזקקים, ויש לטפל בהם ככאלה על ידי שירותי הרווחה.

פסק הדין הוא נדבך נוסף בשורת פסקי הדין של השופט שפירא שמגנים על זכויותיהם של ילדים בלתי מלווים, ויש רק להצר על כך שאינו קובע את שאמור היה להיות ברור מאליו: שמעצרם של קטינים בלתי מלווים הוא אסור מכל וכל. על פי פרשנותה של ועדת האו"ם לזכויות הילד, מעצרו של קטין בלתי מלווה יתאפשר רק כמוצא אחרון ולפרק זמן קצר ככל האפשר. הוא לעולם לא יהא מוצדק רק בשל היותו של הקטין חסר מעמד.

ככל שתהיה בידו עילה לכך

2008-07-07T17:51:00.004+03:00

מעדכנים את קוראי הבלוג, העוקבים בדריכות אחר סיפורו של רוסתם מנוקיאן.

תקציר הפרקים הקודמים: מנוקיאן הוא צעיר, שחי בישראל כבר שש עשרה שנים. בקשתו למעמד בישראל נדחתה רק משום שבנעוריו למד בסמינר של הכנסיה הארמנית בירושלים. השופט נעם סולברג מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קבע שמדובר ב"דפוס חיים בדלני", ודחה את עתירתו. השופטת מרים נאור מבית המשפט העליון סברה שיש לעצור את מנוקיאן עד להכרעה בערעורו, וכיוון שהוא לא הסכים להיחבש - דחתה את הבקשה לצו ארעי שיאסור על גירושו. השופט אליקים רובינישטיין, שכיועץ משפטי לממשלה פעל לסכל את ההסדר למתן מעמד לילדים שגדלו ובגרו בישראל, סרב לפסול עצמו מלשבת בדין.

בסוף השבוע שעבר דן בית המשפט העליון בערעור. נציג הפרקליטות הסכים שעניינו של מנוקיאן יבחן במסגרת הועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים. עורך דינו של מנוקיאן משך את הערעור. מנוקיאן, חתמו השופטים, זכאי "לשוב ולפנות לערכאות, ככל שתהיה בידו עילה לכך." עד לסיום ההליכים אסור לגרשו מישראל.

מעשה בשלוש שפחות

2008-07-03T20:46:00.002+03:00

מאת: רום לבקוביץ, מוקד סיוע לעובדים זרים

היה היו שלוש שפחות: בנדיטה מברזיל, וסמירה ואונונג מאינדונזיה. מגיל צעיר התפרנסו השלוש בדוחק: בנדיטה עבדה עם חמשת אחיה בשדה כותנה; סמירה עבדה במפעל אורז בג'קרטה; אונונג נשלפה לעבודה מבית הספר היסודי בגיל 7, ובגיל 14 כבר נישאה. שלושתן החליטו לצאת נגד מה שייעדו להן החיים. המשפחות נשארו מאחור, מקוות לכסף, שעתיד להישלח מעבודה במרחקים. בני זוג, הורים והרבה ילדים: לבנדיטה שניים, לסמירה חמישה, לאונונג תשעה.

בנדיטה החלה לעבוד אצל משפחת ל', משפחה מבוססת ממוצא יהודי. במשך 30 שנה היתה למשרתת אישית: תחילה בסאו פאולו בברזיל, ומשנת 2002 בבית המשפחה בישראל. התוכנית הייתה כזאת: בנדיטה תשהה בישראל במסווה של מטפלת סיעודית באימו של ראש המשפחה, בעוד שבפועל תשמש שפחה של כל בני משפחת ל' המורחבת - 11 אנשים וילדיהם, המתגוררים בין ירושלים לבין מודיעין. כל בני המשפחה העבידו אותה מדי יום שעות ארוכות בעבודות שונות, כמו ניקיון, כביסה, טיפול בילדים, בישול, סיוד בתים וגינון. הם אף הגדילו לעשות, כשדרשו ממנה למלא עבורם אחר מצוות היהדות השונות (בהיותם שומרי מסורת), כגון בניית סוכה והכשרת כלים לקראת חג הפסח. מדי יום עבדה בין 12 ל-18 שעות, והשתכרה סכומים שונים אשר נעו לאורך השנים בין 200 ל-550 דולר לחודש. השכר הולן דרך קבע, ושולם לה רק כאשר היה אב המשפחה מגיע לישראל מברזיל. פעמים רבות נמנע ממנה לאכול, ולא אחת מצאה עצמה מולנת בבתי האחים על הרצפה במסדרון. בני המשפחה בודדו אותה מהסביבה, ואף איימו עליה שאם תיצור קשר ותשוחח עם אנשים, ידאגו לבטל את רישיון העסקתה ולגרשה מהארץ.

גם מזלן של סמירה ושל אונונג לא שפר עליהן: הן נשלחו לעבוד אצל בני הזוג מהנדר וורשה סבנאני מלונג איילנד (ניו-יורק), מהגרים הודים שהפכו למולטי מיליונרים בזכות חברת בשמים משגשגת שבבעלותם. לאורך שנים עבדו סמירה ואונונג במשך 17 שעות ביממה, והשתכרו 100 דולר לחודש (20 סנט בממוצע לשעה). הן לא יצאו לחופשות אלא כמשרתות בחופשות האדונים, ולא הורשו ליצור קשר עם העולם, אף לא בטלפון. הן היו מורעבות, ולא אחת נאלצו לאכול מהזבל. זה היה המראה שמדאם סבנאני שנאה במיוחד. כשהיא תפסה את אונונג שותה חלב מהמקרר, היא היכתה אותה נמרצות. בכלל, לגברת סבנאני דימיון יצירתי במיוחד, והיא הפתיעה את שפחותיה בכל פעם מחדש בשלל עונשים שונים ומשונים: היא נעלה אותן בתאים קטנים, צרבה אותן מאחורי האוזניים ואף האכילה אותן בצ'ילי חריף עד שהקיאו. כשכעסה על הלכלוך שנגרם לאחר מכן, הכריחה אותן לנקות אותו בלשונן.

עלילותיהן של בנדיטה, של סמירה ושל אונונג דומות, ובכל זאת שונות בשל משתנה אחד משמעותי: סמירה ואונונג שועבדו בארה"ב. בנדיטה חסרת המזל – בישראל. בשבוע שעבר הרשיע בית המשפט בניו-יורק את ורשה סבנאני בעבירות של עבדות ועבודות כפייה. היא נשלחה לרצות 11 שנות מאסר. בן זוגה, שידע ולא התערב, נשלח ל-3 שנים. סמירה ואונונג זכו באשרות עבודה בשל היותן קורבנות סחר בבני אדם, וקיבלו מגורים וסיוע כלכלי מהמדינה.

ובינתיים בישראל - משפחת ל' מתנהלת כרגיל. זאת אומרת, כמעט כרגיל, כי קצת יותר מלוכלך כשבנדיטה השפחה שוהה במקלט לקורבנות סחר. מה יעלה בגורלה של בנדיטה? לא ממש ברור. משרד הפנים מתמהמה במתן תשובה לבקשת האשרה שהוגשה על ידי "מוקד סיוע לעובדים זרים", ועל סיוע אין מה לדבר בכלל. האם נזכה לראות את משפחת ל' מושלכת לכלא? כנראה שלא בקרוב. בפרקליטות, שם בוחנים את התיק משך חודשים רבים, עדיין לא החליטו האם להגיש כתב אישום. לא מומלץ לעצור את הנשימה. בכל הקשור לסחר בבני אדם שלא למטרות זנות, הססטיסטיקה בישראל עגומה מאוד: אף כתב אישום לא הוגש בגין סחר בבני אדם מעולם, ואף קורבן עבדות לא קיבלה אשרה ממשרד הפנים ללא עתירה.

משרשרים

2008-06-30T18:56:00.003+03:00

אם יש דבר שמוציא את פקידי ההגירה בישראל מדעתם הוא "משרשרים": מהגרים לא יהודים שרכשו בישראל מעמד, ומבקשים להקנות מעמד ללא יהודים אחרים. בהחלטות להקנות מעמד בישראל לקהילת הכושים העבריים ולילדי מהגרי עבודה נקבע במפורש, שמי שקיבל מעמד בישראל מכוח ההסדרים הללו לא יוכל להקנות מעמד לאחרים. אז נקבע. אין שום צידוק להפלות בין תושבי ישראל, ולהחליט שיהיו כאלה שלא יוכלו להקנות מעמד לבני משפחותיהם, רק משום ההסדר מכוחו רכשו בעצמם את מעמדם.

פסק דין שניתן היום מלמד על התנכלות ל"משרשרים". גנאדי סקוסירב הגיע לישראל עם אשתו הראשונה ועם בנו בשנת 1991. בהסתמך על מסמכיה של אשתו בדבר יהדותה רכשו אזרחות ישראלית. בשנת 2001, עשר שנים לאחר שהגיע לישראל, נפרד מאשתו. בשנת 2006 היא הלכה לעולמה. סקוסירב שב לבקר באזרביג'אן, ארץ מוצאו, שם פגש באהבת נעוריו. הוא נישא לה, הזמינה לישראל, וביקש להקנות לה מעמד. סקוסירב ואשתו הוזמנו ל"לשכת הקשר" – ארגון חשאי בדימוס, שמשרד הפנים נעזר בו (לא ברור באיזו סמכות) לצורך תשאולים וחקירות של מבקשי מעמד ממדינות חבר העמים. לשכת הקשר הורתה לסקוסירב להציג את המסמכים בדבר יהדותה של אשתו הראשונה כתנאי לטיפול בבקשה להסדרת מעמדה של אשתו השניה. ללא המסמכים, נמסר לו, על אשתו לצאת את הארץ.

סקוסירב הבהיר, שהמסמכים אינם ברשותו, משום שנפרד מאשתו הראשונה מספר שנים לפני שנפטרה, וממילא אין בהם צורך בשלב זה, שנים לאחר שרכש אזרחות ישראלית. לא הועיל לו. בג"ץ סרב להתערב בעניין מטעמים פרוצדוראליים: החליט שהעניין מצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ולכן דחה את העתירה וביטל את צו הביניים, שאסר על גירושה מישראל של בת הזוג.

אין לדבר סוף

2008-06-29T11:35:00.005+03:00

ממשיכים לעקוב אחר טיפולה של מערכת המשפט ברוסתם מנוקיאן, הצעיר שחי בישראל כבר שש עשרה שנים, ובקשתו למעמד בישראל נדחתה רק משום שבנעוריו למד בסמינר של הכנסיה הארמנית בירושלים. "דפוס חיים בדלני" כינה זאת השופט נעם סולברג מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שדחה את עתירתו. השופטת מרים נאור מבית המשפט העליון הציעה שהצעיר, המתהלך חופשי, ימתין במעצר עד להכרעה בערעורו, וכשסרב - מיאנה לתת צו ארעי שיאסור על גירושו.

כעת הגיע תורו של השופט אליקים רובינשטיין. קודם שהתמנה לבית המשפט העליון שימש השופט רובינשטיין בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. כפי שסיפרנו זה מכבר, בתפקידו ובתוארו זה פעל לסכל את ההסדר למתן מעמד לילדים שגדלו ובגרו בישראל, ולתקופת מה אף הצליח בכך. כעת יושב השופט רובינשטיין בדין בתיקים שעניינם ההסדר, נגדו פעל, ובוחן את האופן בו מיישמו משרד הפנים. עורך דינו של מנוקיאן ביקש שהשופט רובינשטיין יפסול עצמו. השופט רובינשטיין דחה את הבקשה.

לא היה נגרם קושי ממשי לבית המשפט לו השופט רובינשטיין היה נמנע מלשבת בתיקים שעניינם הוא ההסדר. דומה שלא נותרו רבים שכאלה. ואולם, השופט רובינשטיין מתעקש לפסוק בתיקים אלה. אם יאלץ לפסול עצמו בתיק זה, קבע, "אין לדבר סוף". האם רק לבקשות הפסילה העתידיות מתכוון השופט רובינשטיין, שמא גם לתופעת הילדים שמבקשים לרכוש מעמד בישראל?

בתי המשפט ממשיכים להשליך אלה על אלה פלסטינים

2008-06-28T22:13:00.009+03:00

"לא רק דין אין בשטחים הכבושים, מעתה גם אין דיין", כתבתי כאן לפני כחודשיים, וסיפרתי על המחלוקת שנטושה בין בג"ץ לבין בתי המשפט לעניינים מינהליים: מי יאלץ לטפל בעתירות של פלסטינים, שבקשותיהם להיכנס לישראל (לצורכי עבודה, או טיפול רפואי, או מכל טעם אחר) נדחו. אף אחד אינו רוצה בהם, ובתי המשפט משלחים אותם כבר כמה חודשים מן האחד לאחר. שופטי בג"ץ הם שיכריעו, כמובן, בסופו של דבר, וסביר להניח, שינערו מעליהם את הפלסטינים. שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים, עם זאת, אינם מוכנים לוותר ללא מאבק.

השופט יורם נועם מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים הצטרף אל השופט משה סובל ופסק בשבוע שעבר, שהסמכות לדון בעתירות היא לבג"ץ. סמכות השיפוט הטריטוריאלית של בית המשפט לעניינים מינהליים מוגבלת להחלטות שניתנו בישראל, קבע השופט נועם, והוא אינו מוסמך לדון בהחלטות של המפקד הצבאי בגדה. אמנם, לבתי המשפט לעניינים מינהליים הועברה הסמכות לדון בהחלטות לפי החוק שמגביל כניסת פלסטינים לישראל, ואולם החוק אינו מעניק סמכות לאשר כניסת פלסטינים לישראל, אלא רק מגביל את הוצאתה של הסמכות אל הפועל. הסמכות מצויה בחקיקה אחרת, והביקורת על הפעלתה היא לבג"ץ. כך עשה בג"ץ עד כה: דן בסמכות בכפוף למגבלות. הוא ימשיך לבקר את הפעלת הסמכות גם לאחר שתוקפו של החוק המגביל יפקע. לא היה כל בסיס להעביר את הדיון בעניינים אלה בין בתי המשפט בעבר, ודבר לא השתנה בעניין זה גם כעת.

השופט נועם מציין, כי העברת הסמכות לדון בסירוב לאפשר כניסה של פלסטינים לבתי המשפט לעניינים מינהליים היתה צריכה להיעשות במפורש. הוראה מפורשת בעניין זה לא ניתנה. הצדק עימו. השתתפתי בדיון, שנערך בועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת בחודש אוקטובר 2007. הועדה התבקשה לאשר העברת סמכויות מבג"ץ לבתי המשפט לעניינים מינהליים. דובר בהעברת סמכויות בענייני מינהל אוכלוסין בלבד. עיקר הרפורמה, כך הוסבר לועדה, נוגע להעברת הדיונים בעניינים הנוגעים להסדרת מעמדם של בני זוג של אזרחים ישראלים. הועדה ביקשה לדייק כדי כך בסמכויות שיועברו, שהחליטה למנוע אי בהירות שעלול היה להיווצר, לדעתה, מהעברה של חלק מן הסמכויות הנוגעות לביקורות על החלטות בעניין חוק מרשם האוכלוסין לבתי המשפט לעניינים, ולהותיר את הביקורת על כל ענייני המרשם לבג"ץ. הועדה היתה מוטרדת עוד מן העומס שיוטל על בתי המשפט לעניינים מינהליים, ובעיקר על בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. נציגי הממשלה ביקשו להפיס את דעתה, ומסרו הערכות על כמות התיקים שעוסקים בהסדרת מעמדם של בני זוג. דבר לא נאמר על העברת מאות ואולי אלפי תיקים בעניין כניסת פלסטינים לישראל. גם נציגת הנהלת בתי המשפט לא הסבירה שלדידה של מערכת המשפט הרפורמה מקפלת בתוכה העברת סמכויות אלה. טענות פרקליטות המדינה בעניין זה, שזוכות לעידוד שופטי בג"ץ ולמחאות שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, נשמעו לראשונה חודשים לאחר שהרפורמה אושרה על ידי הועדה.

השבוע שמעתי הערכה, לפיה שופטי בג"ץ עומדים לקבוע, שכיוון שבתוככי רצועת עזה אין עוד משטר צבאי ישראלי, הרי שהחלטות בעניין כניסת פלסטינים לישראל מן הרצועה אינן שונות מהחלטות בעניין כניסה לישראל מכל מקום אחר. המשמעות היא שביקורת עליהן תהיה לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע. בראשית השבוע הבא יקיים בג"ץ דיון בשאלה זו. קביעת הסמכות לדון בהחלטות לסרב לאפשר כניסת תושבי הגדה המערבית לישראל, שהמדינה מבקשת שתועבר לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, היא מורכבת יותר. ההחלטות מתקבלות על ידי גורמי הצבא בשטח. המדינה צפויה לערער על פסק דינו של השופט נועם, ובית המשפט העליון יכריע גם בעניין זה.

רישיון לארח

2008-06-27T16:44:00.001+03:00

משרד הפנים הבריטי מבקש לקדם יוזמה חדשה: אזרחים ותושבים בריטים, המזמינים קרובים מחו"ל לבקרם, יהיו אחראים ליציאת קרוביהם עם סיום אשרת הביקור. קרובים, על פי משרד הפנים הבריטי, כוללים גם בני זוג וילדים. אם הקרובים לא יצאו במועד, יהיו חשופים הספונסרים הבריטים, שהזמינו אותם, לקנסות בשיעור של 5,000 פאונד ולעונשי מאסר. במקרים חמורים של סיוע לשהייה שלא כדין עונשי המאסר יכולים להגיע ל-14 שנים.

בישראל אין מענישים את מי שמשמש ספונסר לקרוביו, ששוהים בישראל שלא כדין, ובלבד שהקרובים אינם פלסטינים. מי שמלין, מעסיק או מסיע פלסטיני תושב השטחים הכבושים, השוהה בישראל ללא היתר – אף אם מדובר בקרוב משפחתו – עובר עבירה שעונשה מאסר.

כך ארע, למשל, לאשרף אבו הרשיק, אזרח ישראל. הוא נתפס על ידי המשטרה ברכבו בשעת מפגש רומנטי עם זוגתו, תושבת השטחים, שלה הוא מתעתד להינשא. אבו הרשיק הועמד לדין, ובית משפט השלום הרשיעו, וגזר עליו מאסר בפועל לתקופה של 21 ימים בתוספת מאסר על תנאי וקנס בסך 1,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו. בית המשפט העליון פסק, שיש לבדוק אפשרות שירצה את עונש המאסר בדרך של עבודות שירות.

פליטי אקלים

2008-06-27T00:08:00.007+03:00

בשבוע שעבר התפרסם סיפורם של תושבי טובאלו המבקשים מניו זילנד להכיר בהם כפליטים. גובהם של איי טובאלו שבאוקיינוס השקט הוא מטרים ספורים מעל פני הים. בשנים האחרונות עלה מפלס פני הים, והאיים מוצפים. על פי הערכות, גורמים לכך ההתחממות הגלובאלית, סחף ומיזמי נדל"ן. איי טובאלו שוקעים.

עוד אזורים מישוריים בגובה פני הים עתידים להיעלם. בשנת 2005 הוצף חצי מהאי בולה בבנגלדש, והותיר 500 אלף בני אדם ללא בית. בנגלדש צפויה לאבד 20 אחוזים משטחה עד לשנת 2030. האי קיריבטי שבאוקיאנוס השקט, הסמוך לטובאלו, עתיד לשקוע. גם איים בפפואה גיניאה החדשה. גם האיים המלדיביים שבאוקיינוס ההודי.

ארגון ההגירה הבין-לאומי (IOM) פירסם לאחרונה דו"ח על הקשר בין שינוי אקלים לבין הגירה. שקיעה של יבשות, שטפונות, מידבור, מחסור במשקעים לחקלאות והדלדלות מי השתיה הופכים אזורים לבלתי אפשריים למחיה. הערכות הן שכ-19.2 מיליון בני אדם הם פליטי אקלים. הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי אקלים של האו"ם מעריך, שעד לשנת 2050 יגדל מספרם ל-150 מיליון. ארגון ההגירה הבין-לאומי מעריך שמספרם יכול להגיע באותה עת ל-250 מיליון (אחד מכל 45 בני אדם בעולם, לפי הערכות אלה, יעקר בשל שינוי אקלים). יש שמעריכים שאף למעלה מכך. למעשה, כבר כיום יותר אנשים נאלצים להגר בשל פגעי אקלים מאשר בשל פגעי מלחמות (ובל נטעה: שינוי אקלים גורמים גם למלחמות).

המאמצים הבין-לאומיים מופנים ליצירתם של מנגנונים למניעת ההתחממות הגלובאלית. בכך עוסקת אמנת קיוטו, ובכך עסקה ועידת באלי, שהתכנסה באינדונזיה בדצמבר האחרון. הוחלט על הצורך ביצירת הסכם בין-לאומי חדש עד לשנת 2009 להתמודדות עם משבר האקלים.

לצד הצורך במציאת פתרונות להתחממות הגלובאלית יש לייצר מנגנונים בין-לאומיים לטיפול בפליטי אקלים, אשר בניגוד לפליטים פוליטיים טרם הוכרו על ידי המשפט הבין-לאומי כמי שזכאים להגנה. אותם רציונאלים שהובילו לאימוצה של אמנת הפליטים – להגן על חייהם של בני אדם; לסייע להם להיחלץ מאזורי סכנה; ולאפשר להם לשקם את חייהם – חלים גם על פליטי אקלים.

קורבנות לרדיפה חוזרת

2008-06-23T01:21:00.006+03:00

בית המשפט הפדרלי של ארה"ב הפך את החלטות ערכאת הערעורים בענייני הגירה (טריבונל מינהלי הפועל במסגרת משרד המשפטים האמריקאי) בנוגע לשלוש נשים גיניאיות, המבקשות מקלט בארה"ב, והורה לשוב ולבחון את בקשותיהן.

שלוש המערערות נפלו קורבן בארצן לפרקטיקה הנוראה של מילת נשים. בקשותיהן למקלט בארה"ב נדחו. ערכאת הערעורים פסקה, שהנשים אינן זכאיות למקלט, משום שהן חסינות מפני רדיפה בעתיד; אברי מינן הרי הושחתו זה מכבר.

בית המשפט הפדרלי ביקר את ההחלטות בחריפות. ערכאת הערעורים טעתה, שעה שקבעה שהשחתה של אברי מין הינה אירוע חד פעמי. יש נשים בגיניאה אשר סובלות מהשחתה חוזרת ונשנית של אברי מינן. לאחר שהמערערות הוכיחו שנרדפו, על ממשלת ארה"ב להציג ראיות לכך, שלא יוטלו בהן מומים נוספים אם תחזורנה לגיניאה.

יתרה מזו, משעה שהמערערות הוכיחו שנרדפו משום היותן נשים – כלומר על רקע השתייכותן לקבוצה חברתית – על הממשלה להציג ראיות לכך, שחייהן או חירותן לא יפגעו, אם תאלצנה לשוב למקום שם נרדפו על רקע זה. הן אינן צריכות להיות קורבנות לרדיפה, החוזרת באותם אמצעים. די בכך שקיים חשש להמשך רדיפה על אותו רקע שבגינו הוגשו בקשות המקלט, כלומר בגין היותן נשים. בית המשפט מציין, שנשים גיניאיות ונשים בנות שבט הפולה נופלות תדיר קורבן לאונס ולסחר (וכדאי להזכיר שגם לאלימות מקרב בני משפחותיהן ולנישואין בכפיה).

זהו נצחון לנשים, הכריז "הניו יורק טיימס" במאמר המערכת שהוקדש אתמול לפסק הדין. העיתון קרא לממשלת ארה"ב, שלעתים רחוקות מתביישת להטיף לשאר מדינות העולם בעניינים של הפרת זכויות אדם, לאמץ מדיניות נחושה להבטחת זכויותיהן של קורבנות מילת נשים.

תושבי רצועת עזה אינם יכולים לרכוש מעמד בישראל

2008-06-21T20:17:00.004+03:00

כמו מהפכות איומות נוספות בדיני ההגירה גם זו עברה בדממה. בראשית השבוע החליטה הממשלה: תושבי רצועת עזה, שהם בני זוג של אזרחים ושל תושבים ישראלים, או ילדים של אזרחים ושל תושבים ישראלים, אינם יכולים עוד לרכוש מעמד בישראל. בכלל. בקשות שאושרו קודם להחלטת הממשלה ימשיכו להיות מטופלות, ואולם בקשות חדשות תסורבנה. הביצוע - מידי.

אם בשנים האחרונות תושבי רצועת עזה כמו תושבי הגדה המערבית יכולים היו לקבל היתרים לשהות בישראל ובלבד שהם עומדים במגבלות החוק (גברים בני 35 שנים ומעלה ונשים בנות 25 שנים ומעלה), הרי שמעתה אין עוד אפשרות כזו עבור תושבי הרצועה. אזרחים או תושבים ישראלים, שנישאו לתושבי הרצועה אינם יכולים לבקש להקנות לבני זוגם מעמד. ילדים בני 14 ומעלה, המתגוררים ברצועה, לא יוכלו לקבל היתרים לשהות בישראל, אפילו הוריהם אזרחי ישראל או תושביה.

ממשלת ישראל ניצלה סעיף, שהוסף לחוק הגזעני בשנת 2007, ולפיו אפשר לקבוע "אזורי סיכון", שתושביהם לא יוכלו לרכוש מעמד בישראל. בדיון שהתקיים בועדת הפנים של הכנסת בחודש מרץ 2007, לקראת אישור התיקון לחוק, הצהירו נציגי הממשלה, כי הסעיף לא יוחל על תושבי רצועת עזה, משום שהחוק הנורא ממילא מטיל הגבלות על הסדרת מעמדם. לדברים, מתברר כעת, לא היה כיסוי.

החוק הגזעני יעמוד בתוקפו עד לסוף חודש יולי 2008. בחודש שעבר הורה הרכב מורחב של שופטי בג"ץ לממשלה ולכנסת לנמק מדוע לא יבוטל. בהחלטתה מראשית השבוע הבהירה הממשלה מה דעתה על כך. היא החליטה להאריך את תוקפו של החוק בשנה נוספת.

אינו רואה מקום להתערב

2008-06-20T20:19:00.007+03:00

השופט יהונתן עדיאל, עדיין מועמד לכהונה בבית המשפט העליון, יושב בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים ומסייע למשרד הפנים לחבוט בתושבים הפלסטינים של מזרח העיר. דוחה בזו אחר זו עתירות בענייני מעמד של תושבי ירושלים המזרחית, ומרביץ בעותרים אלפי שקלים של הוצאות משפט. מקבץ מן התקופה האחרונה.

השופט עדיאל הוא חסיד גדול של ההלכה, המתירה להפקיע את רישיונות הישיבה של תושבי ירושלים המזרחית. תושב העיר נסע ללימודים בארה"ב ואף רכש בה אזרחות? תושבותו הופקעה כדין, ושלא יטען להפליה, אם "בחר" שלא להיות אזרח ישראל.

לתושבת אחרת של העיר, שנכפתה להינשא בעודה קטינה לאזרח ארה"ב ולימים שבה לירושלים, אין להשיב את מעמדה. השופט עדיאל: "אני מוכן לצאת מההנחה שכל טענותיה של העותרת הן אמת. היינו, כי חיה בארה"ב חיי סבל, כי מסיבה זו היא עזבה את בעלה ושבה לארץ יחד עם ילדיה וכיום אין לה בארה"ב קרוב או מכר ואין לה 'כל סיבה או עילה לחיות בארה"ב'. עם זאת, לעותרת אין זכות קנויה לרכישת מעמד בישראל... איני רואה מקום להתערב בשיקול דעתו של המשיב במקרה זה."

תושב אחר, בן ששים כיום, נסע בשנת 1969 ושב לירושלים בשנת 1985. מאז, משך למעלה מעשרים שנה, אין משיבים לו את מעמדו, אף שהוא תלוי למחייתו בבני משפחתו שבירושלים. "מקובלת עלי טענת העותר שקיימים שיקולים הומניטאריים התומכים בבקשה", קובע השופט עדיאל, ואולם לעותר "אין זכות קנויה לרכישת מעמד בישראל."

תושב אחר של ירושלים המזרחית מבקש להבטיח את שובו לביתו לאחר ביקור אצל אחותו החולה, המתגוררת בחו"ל. משרד הפנים הפקיע את רישיונו, ואינו מוכן לתת לו אשרה לצורך חזרתו. השופט עדיאל מאשר.

אזרחית ירדן, אם לשלושה קטינים, שהם תושבי ירושלים המזרחית, התאלמנה מבן זוגה, תושב העיר ואבי הילדים. משרד הפנים קטע את הליך הסדרת מעמדה, ונתן לה מעמד ארעי לשנתיים. עם זאת, הוא ממאן להקנות לה מעמד של קבע ואינו מוכן להתחייב לחדש את מעמדה. "משנפטר בעלה המנוח של העותרת... נפל הטעם המונח ביסודו של הליך איחוד המשפחות", כך השופט עדיאל.

עניינה של אישה אחרת, שהתאלמנה אף היא מבן זוגה תושב העיר, ומעמדה הופקע, הוחזר למשרד הפנים לבחינה מחודשת על ידי השופט דוד חשין. השופט חשין פסק, כי יש לתת את הדעת להשלכות שתהיינה לגירושה של אישה בת 57, שמזה עשר שנים יושבת בירושלים, ואיתרע מזלה והתאלמנה. כצפוי, משרד הפנים שב ודחה את הבקשה להסדיר את מעמדה. העתירה החדשה הגיעה בפני השופט עדיאל, שקיבל, כמובן, את עמדת משרד הפנים.

ילדיה של תושבת ירושלים המזרחית נרשמו בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ בשנת 1998. לימים התברר, שאף שמשרד הפנים הודיע לבג"ץ שירשום את הילדים, הוא רשם אותם כתושבים ארעיים ולא כתושבי קבע כמו אימם. משום כך פקע מעמדם. השופט עדיאל מקבל, שמהודעת הפרקליטות לבג"ץ לא היה ברור שהילדים אינם מקבלים את מעמדה של אימם. ואולם, כיוון שכל שצויין בהודעה הוא שהילדים ירשמו, ולא באיזה מעמד ירשמו, אפשר לקבל את עמדת משרד הפנים, שרשם את הילדים כתושבים ארעיים. התוצאה: מעמדם של הילדים פקע שנה לאחר שניתן, וכיום הם אינם זכאים עוד למעמד.

ילדים בגירים של תושבי ירושלים המזרחית, אשר חיים בעיר עם הוריהם ואחיהם הקטנים מעל לעשר שנים, תומכים בהורים החולים ומפרנסים אותם – אינם זכאים למעמד. "לא שוכנעתי שמדובר בטעמים מיוחדים וחריגים", פוסק השופט עדיאל, ובכלל, "מצב רפואי לקוי, עשוי לתמוך במתן מעמד לנסמך (שמצבו הרפואי לקוי) אשר מבקש להסתייע בסומך, שהוא בעל מעמד בישראל, ולא ההפך."

הבקשה להסדרת מעמדה של בת הזוג הוגשה בחודש אוגוסט 2007 ולא זכתה למענה? אין הצדקה למהר ולעתור. "לאור העומס המוטל על לשכת משרד הפנים והגופים האחרים המטפלים בבקשות אלה", דברי השופט עדיאל, "אני סבור שההליך המינהלי בעניין נשוא העתירה טרם מוצה ויש למחוק את העתירה על הסף מטעם זה בלבד."

על עתירות לרישום ילדים קטינים של תושבי ירושלים המזרחית ועל עתירות להסדרת מעמדם של בני זוג אין טעם להרחיב את הדיבור – אלה נדחות בסיטונות משום אי הוכחת "מרכז חיים".

רק בעניין אחד רואה השופט עדיאל לחנך את משרד הפנים – מתן זכות טיעון. כלומר, השופט עדיאל יאשר, סביר להניח, כמעט כל החלטה שלילית של משרד הפנים בענייני מעמד, ובתנאי שקודם למתן ההחלטה ישמעו את התושבים.

סילבוס ליום הפליט

2008-06-18T23:28:00.010+03:00

לקראת יום הפליט, שיצויין ב-20.6.2008, פרסם הפורום לזכויות פליטים (פורום של שמונה ארגוני זכויות אדם) שלושה פרקים ראשונים מתוך מסמך מדיניות מעמיק, אשר יעסוק בהיבטים שונים הנוגעים להגנה על פליטים ועל זכויותיהם:

• עקרונות להגנה על מבקשי מקלט ועל פליטים
• עקרון איסור הגירוש
• מעצר מבקשי מקלט ופליטים

מוקד סיוע לעובדים זרים, האגודה לזכויות האזרח והתכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב פנו לחברי הכנסת והתריעו, כי הצעת החוק הממשלתית למניעת הסתננות, הידועה גם בשם "חוק וילנאי", היא אחת ההצעות הקשות והמסוכנות אשר הונחו על שולחן הכנסת בשנים האחרונות.

האגודה לזכויות האזרח פרסמה בימים האחרונים ידיעון בעריכתה של טל דהן על אודות פליטים ומבקשי מקלט בישראל. בידיעון אפשר למצוא מסמך רקע של הפורום לזכויות פליטים על מצבם של הפליטים ושל מבקשי המקלט בישראל, על התנהלותה של ממשלת ישראל, ונתונים מספריים עדכניים.

עוד בידיעון:

עו"ד ענת בן דור מהתוכנית לזכויות פליטים מנתחת את יחסה של מדינת ישראל כלפי אלפי הפליטים ומבקשי המקלט שהגיעו אליה במהלך השנים: הדרך שבה בחרה מדינת ישראל להתמודד עם התופעה נעה בין התעלמות והזנחה לנקיטת אמצעי הרתעה חריפים, תוך הפרתן של חובות משפטיות מובהקות ופגיעה בזכויות אדם. על המדינה לחדול מחיפוש אחר "פתרונות ישראליים יצירתיים" ולמלא את חובותיה לפי אמנת הפליטים כרוחה וכלשונה.

סיגל רוזן, רכזת פעילות ציבורית במוקד סיוע לעובדים זרים, מביאה את סיפורן של לילה בת השש ושל עמירה ושני ילדיה, הממחישים את חיוניות הביקורים של מתנדבי המוקד בבתי הכלא. היא גם מתארת כיצד הוגבלה מתכונת הביקורים מאז שארגוני זכויות אדם עתרו לבג"ץ בעניין תנאי כליאתם של ילדים, בחודש ינואר 2008.

עו"ד אורה בלום מהתוכנית לזכויות פליטים כותבת על נשים הנמלטות ממסורות פוגעניות ועל רדיפה על בסיס השתייכות מגדרית.

יום הפליט

2008-06-17T19:06:00.006+03:00

(להגדלה לחצו על התמונה או כאן)

הפליטים כפסולת אנושית

2008-06-15T10:12:00.003+03:00

מספר פעמים בעבר הלא רחוק מצאו אחדות מן המדינות המכונות מדינות המערב דרך מקורית להתמודד עם הפסולת הגרעינית המיוצרת על ידן – לייצא אותה למדינות אפריקה העניות. תמורת תשלום סכומים נכבדים לשליטי מדינות אלה, אשר זרמו לא פעם הישר אל חשבונות הבנק הפרטיים של אותם שליטים, ניתנה ההסכמה לקבור את הפסולת הגרעינית בשטח מדינות אפריקה.

לאחרונה החליטה, כך נדמה, מדינת ישראל להתייחס אל הפליטים הבאים אליה כאל לא יותר מפסולת אנושית, שיש לשחד דיקטטורים אפריקאיים על מנת שיפטרו את מדינת ישראל מעונשה. מפרסומים שהופיעו באמצעי התקשורת בימים האחרונים, עולה כי מדינת ישראל החליטה לתור אחר מדינה אפריקאית, שתסכים כי הפליטים שבישראל יועברו לשטחה עבור סכום של 1,000 עד 1,500 דולר לראש, שתשלם ממשלת ישראל למי שיסכים להוציא מידיה את מה שהיא רואה כנטל. עוד עולה מן הפרסומים בתקשורת כי מכירתם הפומבית של הפליטים, באמצעות מגעים שמנהל משרד החוץ, כבר החלה, וכל הממעט במחיר – הרי זה משובח.

יוזמה מקורית זו התפרסמה בסמוך לפרסום רעיון עוועים נוסף של ממשלת ישראל, בדמות הצעת החוק למניעת הסתננות, המכונה גם "חוק וילנאי", לפיו פליטים שנכנסו דרך גבול ישראל-מצרים, בהם ילדים בכל הגילאים, יגורשו מישראל בהקדם האפשרי, ואם לא ניתן יהיה לגרשם – יוחזקו במעצר מינהלי בלתי מוגבל בזמן. כל זאת בשל "הסיכון הביטחוני" הנשקף מהם, לטענת מנסחי הצעת החוק ותומכיו. הצעת החוק אף מעגנת את ענישתם הפלילית של פליטים, שנכנסו לישראל ללא היתר, ואת נוהל "החזרה חמה", המאפשר גירוש מיידי של פליטים ללא גישה למערכת המקלט הישראלית.

התנהלותה של מדינת ישראל מצביעה על גישה פסולה, הרואה בפליטים גורם בלתי רצוי, ותחת לקבוע הסדרים שיבטיחו טיפול הולם בהם, מימוש של זכויותיהם הבסיסיות והימנעות מגירושם למדינות בהן נשקפת סכנה לחייהם, מבקשת לקדם הסדרים שירתיעו פליטים מלבקש מקלט בישראל ו"ינקו" את המדינה מנוכחותם.

הטיעון הביטחוני הבלתי מבוסס, בו נאחזת ישראל, הוכיח עצמו כמופרך לאחר שאף לא אחד מאלפי הפליטים שבאו אליה בשנים האחרונות נמצא קשור לפעילות עוינת. הטיעון, לפיו קיים חשש כי טיפול אנושי בפליטים יביא להגעתם של פליטים נוספים לישראל מזכיר את גישתן של מדינות כמו שוויץ ובריטניה כלפי יהודים במלחמת העולם השנייה, גישה שהביאה להחזרתם של פליטים יהודים לידי הנאצים.

הרעיון לפיו יש לשחד את שליטיהן של מדינות אפריקאיות על מנת שיסירו מעל כתפי ישראל את אחריותה לטפל בפליטים הנמצאים בשטחה הוא פסול. ראשית, משום שהוא מתייחס אל הפליטים כאל נטל בלתי רצוי, כאל פסולת שיש למהר ולהשליכה, וזאת אף על פי שלישראל מחויבות מוסרית ומשפטית לזכות את הפליטים ביחס אנושי. ישראל, נוכח לקחי מלחמת העולם השנייה, הייתה אחת המשתתפות הפעילות בגיבוש אמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים, עליה היא חתומה ושאותה אשררה, אולם כעת היא נחרדת מן הרעיון שכמה אלפי פליטים יזכו להגנה בתחומה, והיא סבורה כי יש לפתוח במכרז מהיר כדי לשלחם מכאן. זאת תחת להבין, כי אין מדובר בנטל, אלא בקבוצה שיכולה להיות לה תרומה חיובית לחברה, ושקליטתה תהיה דווקא מקור גאווה וכבוד למדינת ישראל, בדומה לקליטת "אנשי הסירות" הוייטנאמיים בשנות ה-70.

שנית, גישה זו פסולה משום שהיא רואה במדינות אפריקה העניות משום פתרון קסמים, שנועד להבטיח כי מה שנתפס בעיני המדינה כצרות יישאר "שם". מדינות אפריקה קולטות מדי שנה פליטים במספר העולה עשרות מונים על מספר הפליטים שקולטות ישראל והמדינות המכונות מדינות המערב. זאת בשל סמיכותן של מדינות אפריקה למדינות אחרות, בהן מתחוללות מלחמות אזרחים ואירועים אחרים, המייצרים מספר גדול של פליטים.

דווקא מדינות אלה, בשל עוניין ובשל המספר הגדול של הפליטים הנמלטים לתחומן, מתקשות לספק לפליטים תנאי חיים מינימליים. לישראל אין קושי להבטיח את זכויותיהם של כמה אלפי הפליטים שמגיעים אליה, אולם היא סבורה, כמו מדינות אחרות, שעל מדינות אפריקה, המתקשות להתמודד עם זרם הפליטים המגיע אליהן, לשאת לבדן בחובה לקלוט פליטים ולהגן עליהם.

ישראל ומדינות אחרות המכונות מדינות מערביות מבקשות למרק את מצפונן ואת תדמיתן באמצעות מחוות סמליות של קליטת מספר קטנטן של פליטים (כמו המחווה של ישראל, שנתנה מעמד זמני לפרק זמן של שנה לכ-600 פליטים מדרפור שבסודן), אך סבורות כי בסופו של דבר ההתמודדות עם בעיית הפליטים אינה מעניינן, אלא עניינן של מדינות אפריקה לבדן.

אילו יכלו מדינות המערב להקיף את אפריקה בגדר שתמנע את יציאתם של פליטים ממנה אל מדינות אחרות נדמה שכך היו עושות. זאת, כמובן, תוך השארת מספר שערים נעולים, שרק הן מחזיקות במפתח להם, על מנת שיוכלו מפעם לפעם להיכנס, למכור קצת כלי נשק (המייצרים פליטים נוספים ביבשת), להוציא קצת אוצרות טבע, ולשוב ולנעול את השער.

הדברים פורסמו גם ב-ynet ב-15.6.2008

לא נאה ולא יאה

2008-06-11T18:57:00.006+03:00

בוקי נאה, הכתב הפלילי של "ידיעות אחרונות", מספר היום לקוראי העיתון על הסכנה החדשה לשלומם: "העבריינים החדשים של דרום ת"א: הפליטים מאריתריאה ומסודאן. הבינו שכדי לשרוד שם צריך להיות פושע." סיפורו של פליט מאריתריאה, שנעצר בחשד לתקיפתה של אישה באזור התחנה המרכזית הישנה בת"א, משמש מנוף להאשמות גזעניות חסרות שחר. כמו נלקח מבטאוני הימין הקיצוני באירופה.

"אל הפחד ואל הסכנות התמידיות במתחם התחנה המרכזית הישנה בעיר הצטרפה באחרונה הפשיעה של מאות הפליטים-מסתננים מהמדינות האיסלאמיות שהתמקמו שם", פותח נאה. איזה מצבור של גזענות חשוכה עולה ממשפט אחד בודד: "מאות הפליטים" - כולם, בעצם - מצטרפים "אל הפחד ואל הסכנות התמידיות", כאילו לא די היה לנו מאלה גם בלעדיהם; לא מדובר בעבריינות קלה, כי אם ב"פשיעה"; הפליטים, בל נטעה, הם בעצם מסתננים, פולשים בלתי רצויים, שהתמקמו שם, במקום המפחיד והמסוכן, שנקרא התחנה המרכזית; וחלילה נשכח מניין הגיעו: ממדינות איסלאמיות. מפחידים, מסוכנים וברברים. מי אמר אויבים?

נאה ממשיך ומתאר את חייהם של הפליטים ואת שצפוי היה להם: "בחודשים הראשונים ישבו הפליטים מאריתריאה ומסודאן בשקט, אכלו לחם צר, שתו מים לחץ, נראו מסכנים מאוד - וקיוו לישועה. הם התגוררו במקלטים ובבתים נטושים שבהם תפסו מחסה מהקור, קיבלו בגדים מארגוני סיוע ונראו כמי שהולכים למות ברעב בתוך זמן קצר."

אלא שהתחזיות של נאה לא התממשו: "באחרונה, לאחר שהתאקלמו במתחם שנחשב לביב השופכין של מדינת ישראל, הפכו בו לכוח פעיל. יש ביניהם מי שמצאו עבודה. אחרים למדו שכדי לשרוד בתחנה המרכזית צריך לגנוב - והרבה. רבים מהם מעורבים באחרונה בפשיעה: בגניבות, באונס נרקומניות ובשוד תיקים וטלפונים מעוברי אורח."

דוגמאות? סיפורו של פליט מאריתריאה, שנעצר כאמור בחשד לתקיפתה של אישה. לפי סיפורו של נאה, פליטים אחרים מאריתריאה שהיו בסביבה שמעו את קולות המאבק בין הפליט לבין האישה, והגיעו למקום. לדברי האישה, הפליט "הציע להם לעזור לו לאנוס אותה, אך הם סירבו ועזרו לה להימלט ממנו." כשקוראים את נאה, קשה להבין מדוע.