tag:blogger.com,1999:blog-363975692009-04-25T12:27:45.503+03:00תחושות ורגשות ממלחמת לבנון השניהאלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.comBlogger22125tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-58671164053374387992007-04-21T21:15:00.000+03:002008-02-01T12:33:30.654+02:00<div class="Section1" dir="rtl">כשעלינו הייתה עוד עבודה על הציוד, בינתיים ירון הלך לברר מה קורה. הוא חזר עם בשורות, נכנסים היום. בשלוש יציאה צפונה לא ברור עדיין לאיזה כיוון. השאיפה הייתה לסיים להתארגן עד שתיים ואז לתת קצת זמן התרעננות לחברה. עכשיו התחילה להגיע תחמושת והתחלנו להטעין את המחסניות. סיימתי להתארגן על מה שהיה לי באותו זמן, והלכתי להתקשר לאמא.<br /><span class="fullpost"><br />בנושא הזה הייתה דילמה רצינית. הרבה אנשים העדיפו לשקר, אמרו שאנחנו יוצאים לאימון ולא מרשים לנו לקחת פלאפונים, זה די מתסכל לדעת שכולם יושבים בבית משתגעים מדאגה ואין איך להרגיע אותם אז היו כאלו שהעדיפו למנוע את זה מראש ופשוט לא לספר שאנחנו נכנסים. עמדתי כמה דקות עם הטלפון וחשבתי מה לעשות. הכל הגיע בהפתעה, חשבתי שיש לי עוד יום שלם להחליט מה לעשות אבל פתאום הודיעו שנכנסים היום כך שהייתי חייב לקבל החלטה מיידית. חשבתי מה הייתי אני רוצה אם הייתי בצד שאמור לדאוג, ונראה לי שהייתי רוצה שיגידו לי את האמת.<br /><br />מבחינה עקרונית החלטתי שאני אתייחס לאנשים אחרים כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אלי, אבל זה לא היה פשוט, לא יכולתי להגיד לאמא שלי מפורשות שאני נכנס ללבנון, פשוט לא יכולתי, זה היה קשה מידי, אז בחרתי בדרך האמצע. אמרתי לה שלא תדאג אבל החל מעכשיו כל רגע יכולים להקפיץ אותנו אז יכול להיות שהיא תתקשר והפלאפון יהיה סגור. אמא שלי מיד הבינה. זו הייתה שיחה קשה, אחת הקשות שעשיתי. עמדתי שם ברחבה של האוהלים עם דמעות בעיניים, מסביב היו עוד אנשים, כל אחד מנסה לתפוס את הפינה שלו ולהשיג מינימום פרטיות בהמולה שהייתה מסביב, כולם עם הפלאפון צמוד בכוח לאוזן, מעין שאיפה ילדותית משהו להיות הכי קרובים שאפשר. ניסיתי להישמע חזק ורגוע כדי לא לגרום לאמא שלי לדאגת יתר. הייתה אווירה של פרידה באוויר, של הליכה לקראת הלא נודע והמסוכן, המון תחושות שלא קל להתמודד איתן, זה עמד באוויר, ההרגשה הזו שיכול להיות שזו השיחה האחרונה שלנו, לא דיברנו על זה בקול אבל זה היה שם. מבחינה מילולית זו שיחה מאוד מוזרה, מה אומרים בשיחה כזו? כמה פעמים אפשר להגיד "תשמור על עצמך"? כל מה שרציתי להגיד נראה פתאום לא קשור, לא שייך, נשארתי ללא מילים, מאזין בשקט לנשימות מהצד השני. הסיפור חזר על עצמו עם אבא שלי, הוא ברך אותי ונפרדנו. כמה דקות אחרי עוד הייתה לי הרגשה של משהו קשה כזה בגרון שעומד להתפוצץ כל רגע. רציתי להתקשר לכמה חברים, אבל אחרי ההרגשה בשיחה עם ההורים החלטתי לחסוך את זה מהם, מה גם שלא כל כך היה לי זמן.<br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a><o:p></o:p></div><p></p></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-5867116405337438799?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-79766036116186324862007-04-21T21:14:00.000+03:002008-02-01T12:32:44.564+02:00<div class="Section1" dir="rtl">כולם התעוררו סופית באזור שמונה בבוקר וישבנו שוב בסלון בוהים אחד בשני ומקללים את חיל האוויר הפחדן על זה שאין לנו מה לאכול. העברנו צנצנת של דבש בין כולם, כל אחד ליקק כפית, לפחות יהיו לנו אנרגיות, אמנם נשאר רעבים אבל לא נמות. עכשיו התחזק הלחץ על ירון, לחץ שהתחיל עוד אתמול, לחזור לבית הקודם ולהביא משם את שק האורז ששכב ללא שימוש במטבח, הוא הלך לנסות לבקש אישור לזה מהמ"פ. שוב עלו רגשות של תסכול ומרמור על כל מה שרק אפשר, חלקן מוצדקות וחלקן לא. האוכל היה נושא שחזר בשיחה ללא הרף, אני אישית הרגשתי על הפנים בגלל הקטע הזה, עם הרעב נסתדר, נשיג כבר משהו לאכול, זה לא שאנחנו במדבר, אבל כשחושבים קצת מעבר, על המשמעות של הדברים, אז מגלים שמשהו פה קצת רקוב. זה מכניס קצת פרופורציות לגבי הלחימה שלנו פה, לגבי צה"ל הגדול והבלתי מנוצח שלא מצליח להכניס אוכל שני קילומטרים אוויריים מהגבול. לא אמרתי את זה בקול אבל כל הזמן חשבתי לעצמי מה אם היינו יותר רחוקים? מה אם זו הייתה מלחמה אמיתית? אם באמת היינו יורים, מאיפה הייתה לנו תחמושת? זה היה עוד נושא. ישבנו כל הזמן במבנים ולא עשינו כלום, איפה צה"ל ההתקפי? היוזם? ואנשים מתחילים לשאול שאלות, בשביל מה באתי לפה? איך העובדה שאני פה, מחכה שסאגר יתפוצץ על הקיר המערבי, תעזור להפסיק את הקטיושות ולהחזיר את החטופים הביתה? ככה אנחנו הולכים לפרק את החיזבללה מנשקו?<br /><span class="fullpost"><br />בסביבות 11 בבוקר קראו לנו להגיע לקחת אוכל, מסתבר שבסוף הגיעו בשביל הגדוד כמה קיטבגים יחד עם הטנקים שבדרום א-טייבה, הקיטבגים חולקו ונקראנו לקחת את חלקנו. יצאנו למשימת האיכות של מעבר לבית השכן, משהו כמו עשרה לוחמים. בדרך חזור כמובן שעברנו בבית הקודם שלנו, לקחנו אורז וקטפנו כמה עגבניות מהגינה.<br /><br />האמת זה מצחיק, כשחזרנו לארץ שמענו בחדשות על החיילים ש"נאלצו" לבזוז בתים של מקומיים בשביל לאכול, נאלצו לבזוז! האמת היא שהמחשבה של ביזה או משהו כזה בכלל לא עברה לנו בראש, אחרי שאתה חי יום אחד באי ודאות לגבי אם יהיה לך מה לאכול מחר או לא השאלות האלו פשוט לא רלוונטיות, אתה במלחמה ואתה רוצה לאכול כי אתה לא יודע מה יהיה מחר, מצחיק להסתכל על זה כאילו מישהו נפגע מזה שהוא "נאלץ לבזוז", הביזה ממש לא הפריעה לנו, היינו יותר מוטרדים מאם בשק יש מספיק אורז לכל המלחמה ואם יש לנו מספיק שמן בשביל לבשל את האורז הזה. למרות שבסיטואציה הנוכחית היה לנו מספיק אוכל, בדיוק קיבלנו קיטבג מלא בשימורים ואבקת במבה, זה כינוי למה שנשאר מבמבה ששמים אותה בקיטבג מלא קופסאות שימורים, בכל זאת לא התלבטנו לרגע אם ל"בזוז" את האורז או לא, כל כך חזקה היא התחושה של חוסר הוודאות, הניסיון להימנע ממנה מעלים כמעט את כל התחושות אחרות. היה לנו ברור שכל עוד יש לנו אפשרות לבשל אוכל נעשה את זה אפילו אם יש לנו אוכל צבאי, כי מי יודע מתי תהיה האספקה הבאה?<br /><br />חזרנו לנו למבנה שלנו, וג'וני התחיל לעבוד על ארוחת צהריים. בינתיים נשנשו כמה ממתקים שהיו בקיטבגים, עוד תופעה מדהימה. זה כיף לאכול פתאום ביסלי ולשתות שוקו באמצע המלחמה, בדיוק במקום שאתה לא מצפה לזה, אבל דחילק זה מה שאנחנו צריכים? אתה מביא לאנשים משהו לאכול, תביא אוכל לא בלבולי מוח, לא חבל על המקום? מה אם היינו צריכים לעזוב באותו לילה? היינו סוחבים איתנו קופסאות של שוקו? הייתה הרגשה שאיפשהו שם מאחורה לא מבינים מה אנחנו צריכים וסתם דוחפים לנו דברים, עד שמגיע משהו מסתבר שחצי ממנו לא מתאים לצרכים שלנו.<br /><div style="text-align: center;"><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a></div><p></p></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-7976603611618632486?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-54868825743713599672007-04-21T21:10:00.000+03:002008-02-01T12:31:30.586+02:00<div class="Section1" dir="rtl">בסביבות השעה שש זה כבר לא היה נחמד. מישהו דיווח בקשר שיורים עליו, הוא חושב שזה טילים, ויש לו נפגעים בבית, הוא אומר שממשיכים לירות עליו מדרום. זו הרגשה לא נעימה לשמוע שיש נפגעים בקשר, זה חוסר אונים כזה, אתה יודע שמישהו מהכוחות שמסביבך נפגע ואין לך אישית מה לעשות חוץ מלהיות שקט ורציני, אפילו עצוב, למרות שאני לא מכיר את האנשים האלו, בכל זאת, לשמוע את הדיווחים בצורה ישירה, לשמוע את הצעקות והירי שברקע, את הפקודות של מפקד הכוח ולנסות לדמיין מה בדיוק הולך שם, הרגשתי מין שיתוק כזה, כל מה שיש לי לעשות זה לקוות שהם יצליחו לזהות ולטפל במקורות האש. בהתחלה הם ירו סתם לכל הכיוונים, אחרי זה הם חדלו כשהבינו שאף אחד לא מזהה מאיפה יורים עליהם. בקשר השני של החפ"ק שומעים טנק שמזהה מטרות ויורה.<br /><span class="fullpost"><br />המח"ט היה הראשון שעשה אחד ועוד אחד, הוא הבין שמדרום לבית שנפגע נמצאים רק כוחותינו, במילים אחרות יש לנו דו"צ. כשהתברר שכל הבלאגן הוא מכוחותינו ההרגשה שלי הפכה להיות הרבה יותר גרועה, השיתוק הרבה יותר חמור, מילא במצב שבו האויב יורה עליך, עוד יש סיכוי איכשהו להפוך את המצב ולתקוע אותם בחזרה, יש עוד סיכוי לנצח, אבל בדו"צ, במצב כזה, אין מנצחים, כולם מפסידים, אם עד עכשיו התפללת שהכוח שירו עליו יזהה מקורות אש ויוריד אותם, עכשיו אתה מתפלל שהם לא יזהו כלום שלפחות המצב לא יחמיר. אבל העסק נהיה יותר גרוע כשהתחלתי לשמוע את הצעקות של המח"ט. בשנייה שהוא הבין שזה דו"צ הוא נתן פקודה לקשר שלו שידאג לו לקשר עם המ"פ של הטנקים, קראו לו פתיל בקשר. אחרי כמה שניות שהקשר לא הצליח להגיע לתדר הנכון, הוא התחיל לחטוף צעקות, "אתה מוכן להביא לי כבר את פתיל!", ואח"כ "מה קורה פה! למה עדיין אין לי את פתיל?!", הבנתי שהצעקות זה לא משהו אישי כלפי הקשר, כל הלחץ שאני הייתי בו ותחושת החוסר אונים הם כאין ואפס לעומת מה שעבר על המח"ט שכל הגזרה באחריותו, לא פלא שהוא צועק. אבל זה לא הדבר היחיד שהוא צעק, גם אחרי שהקשר שלו הצליח להשיג את פתיל, אף אחד לא ענה, שמעתי את המח"ט צורח בקשר: "פתיל כאן קודקוד קדוש. עבור!" אין תשובה, "תחנות פתיל כאן קודקוד קדוש!" עדיין אין תשובה, אחרי כמה שניות בטון הרבה יותר חמור: "תחנות פתיל כאן קודקוד קדוש אתם יורים על כוחותינו חדל אש, חדל אש מיד!" כלום, אף אחד לא עונה, אף אחד לא מגיב, עכשיו חוסר האונים עולה לרמות שלא יאמנו, אפילו אני התחלתי להתעצבן, יושבים להם כמה חברה בטנק, יורים על כוחותינו ולא מאזינים לקשר, אף אחד, פלוגה שלמה אף אחד לא מאזין לקשר, זה מתסכל, זה מעצבן, זה חסר היגיון. הבית שיורים עליו כבר מדווח שיש לו הרוג. בסופו של דבר הטלפון המוצפן הציל את העסק, המח"ט הצליח לתפוס את מג"ד הטנקים והוא חדל את הטנק. כולם בבית היו בשקט מוחלט. אף אחד לא הוציא מילה. מה אפשר להגיד בכזה מצב? פתאום כל מה שעברנו עד עכשיו מתגמד, רואים את הצדדים הממש מכוערים של המלחמה, הרוגים, פצועים, לא נעים בכלל.<br /><br />אחרי שהמבצע לחדול את הטנק הצליח, התחיל מבצע חילוץ הנפגעים מהשטח. זה היה ביום, וזה הפך את העסק להרבה יותר מסובך, בעיקר כי יש חשש מטילי נ"מ שיפגעו במסוק. היה יפה לראות שכל העצבים שהיו למח"ט כשהוא ניסה ליצור קשר עם הטנק, נעלמו, הוא ניהל את החילוץ בקור רוח מדהים, כאילו לא נהרג לו חייל בדו"צ לפני שנייה, הכל תקתק, ישר נפתחה מפה והוחלט על מנחת שיהיה הכי קרוב שאפשר לכוחות ועדיין מאובטח למסוק, במקביל המח"ט העביר הוראות לקש"א איפה הוא רוצה עשן לחילוץ של תותחנים, אחד אחר מהחפ"ק כבר היה בקשר עם חיל האוויר בשביל להזניק מסוק, נקבעו לוחות זמנים והתחילו עבודה.<br /><div style="text-align: center;"><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a></div></span><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-5486882574371359967?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-82919582670954022132007-04-21T21:07:00.000+03:002008-02-01T12:30:15.740+02:00<div class="Section1" dir="rtl">הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בהפתעה. בפעם הראשונה לא הבנו מה בדיוק עבר אותנו, לא שהיה לנו סיכוי. התעוררנו מהרעש, רעש של שריקה, שריקה קרובה וחזקה, ממש מעל לראש שלנו. כל אחד רץ ישר לאפוד שלו, היה בלאגן לרגע עד שכולם התאפסו, מישהו שאל, או יותר נכון צעק, "מה זה היה?" ואז הגיעה התשובה מחלק אחר בבית: "סאגר!"<br /><span class="fullpost"><br />נראה לי שאפשר לכנות את זה בשם אימת המלחמה. ידענו מה הסאגרים עושים לטנקים, יש לנו פצוע שלא פונה כי המט"ק פחד <br />מסאגרים, שמענו מה קרה בגזרות אחרות, כשירו סאגרים על בתים שהיו בהם חיילים. כולנו היינו מודעים בדיוק לחומרת המצב. לא היה צריך לתת שום פקודה, כולם ידעו מה לעשות, לשים קסדה ולהתפנות מהחדרים הצפוניים, זה כל מה שהיה לנו לעשות. אה ועוד משהו, לפחד, כי באמת אין שום דבר אחר לעשות. כשהשני עבר מעלינו כבר קיבלנו אזהרה מהעמדה של הפלס"ר, מסתבר שהם זיהו את השיגור, האמת היא שהעדפתי לא לקבל אזהרה, ממילא אין מה לעשות, שומעים את האזהרה "סאגר סאגר!", מורידים את הראש, מעקמים את הפה ומחכים לשמוע את הפגיעה בקיר של הבית. ואז שומעים את השריקה, את העוצמה שעוברת מעל לראש, ונושמים לרווחה, החארות פספסו עוד אחד. עדיף כבר לא לדעת, עדיף לשמוע ישר את השריקה, או את הבום על הקיר של הבית ממילא אי אפשר לעשות כלום אז לפחות אם זה שריקה הרווחנו כמה שניות של חוסר דאגה.<br /><br />אם זה היה סרט אמריקאי, אז זה היה השלב שבו רואים פלאשבקים של הגיבור, תמונות שלו מהעבר, בספרים היו קוראים לזה כל החיים עברו לפניו ברגע, אבל לא היינו בסרט, היינו בחיים האמיתיים ומשום מה זה לא קרה, לא היה פחד מוות באוויר למרות שכשחשבתי על זה יותר מאוחר ידעתי שכן היה צריך להיות. זה לא שאני גיבור או מאצ'ו שלא רואה את הפחד ממטר, היו לי תחושות של חוסר אונים ושל ציפייה כזו שהכל יגמר, אבל לא היה פחד, לא כמו שאני מכיר פחד, היה פחד רציונאלי כזה, ישבתי לי שם עם קסדה על הראש ולבוש בשכפ"ץ חשבתי לעצמי עכשיו אתה אמור לפחד אבל ההרגשה לא הגיעה. לא ברור לי למה זה קרה יכול להיות שיש איזו חסימה רגשית כזו שלא אפשרה לי לפחד, אולי זה לא היה מספיק מוחשי, אולי זה פשוט נאיביות כזו, אתה משכנע את עצמך ש"לי זה לא יקרה".<br /><br />אחרי הטיל השלישי כבר הבנתי שמשהו דפוק, לא יכול להיות שהם יורים עלינו ומפספסים כל כך הרבה טילים, הם לא כאלו גרועים, עד שבקשר של הפלס"ר, שהאזינו על החטיבתי, שמענו שיורים על הטנק שנתקע מדרום אלינו. הלחץ קצת ירד אבל עדיין לא הרגשנו בטוחים לגמרי, זה עדיין לא אומר שוויתרו לנו. אחרי הטיל הרביעי אנשים כבר חזרו לישון, ובצדק, לא היה שם דבר אחר לעשות, חלק אפילו הורידו קסדות ושכפ"צים, אצלי התעורר משום מה דחף לא ברור לראות את הדבר הזה, את המקור של השריקה. הלכתי לעמדה הצפונית וישבתי שם עם ההוא שבדיוק שמר, הוא הראה לי מאיפה נורו הטילים וחיכינו לראות את כדור האש מתקרב לעברנו. לא ברור לי למה רציתי לראות את זה, יכול להיות שזה נבע ממאצ'ואיזים ילדותי כזה שאני אוכל להגיד אחרי זה ראיתי את הסאגר נורה לכיוון שלי, יכול להיות שסתם מתוך סקרנות או צורך לעודד את השומר בעמדה שלא יכל לעזוב אותה, בכל אופן לא חשבתי על זה שמסוכן שם או משהו פשוט רציתי לראות אז הלכתי לראות, באופן מוזר הפחד לא היה שם. כמובן שלא הצלחתי לראות, בדיוק כשהם ירו את הטיל החמישי הייתי במסדרון במעבר בין עמדה לעמדה ואחר כך הם עשו איזשהי הפוגה.<br /><br />באותו לילה הפלס"רניקים הרוויחו את לחמם. הם זיהו את הבית שממנו ירו את הטילים. בכל זמן הירי הם עבדו קשה להוציא עשר ספרות ולטווח את הארטילריה על הנקודה. אבל ארטילריה זה מה שנקרא נשק סטטיסטי, הסיכוי שהיא תפגע בדיוק במטרה הוא קטן, והם ידעו את זה, המחבלים, כך שלמרות הירי הארטילרי הסאגרים לא הפסיקו, לוחמי הצבא האירני לשחרור לבנון פשוט דילגו את העמדה שלהם מבית לבית, כל פעם ירו ממקום אחר, באותו איזור אמנם, אבל הארטילריה לא הצליחה לפגוע בהם. הזמינו גם את חיל האוויר לחגיגה, הוא הגיע מאוחר, בערך שעתיים אחרי שהתחיל הירי, והוריד כמה פגזים טובים על הבתים שמהם נורו הטילים. שעה וחצי אחרי שחיל האוויר סיים את הכתישה של הכפר עברו מעלינו עוד שני טילים. מאותם בתים ביחמר, בזבוז זמן, חבל שלא אישרו מסוק שהיה יורה בהם בזמן אמת, לא שעה אחרי שהם התחפרו בבונקר שלהם עם נרגילה וקפה שחור חזק.<br /><br />היה מוזר לראות את ההבדל בין ההתקפה השניה לראשונה. בהתקפה הראשונה כולם התעוררו שמו קסדות ושכפ"צים, ישבנו ביחד וקיללנו את כל העולם, ספרנו את הסאגרים שעוברים לנו מעל לראש ובכינו על זה שאנחנו עדין נמצאים בבית הזה. בהתקפה השניה, של שני הטילים האחרונים, חצי מהאנשים בכלל לא התעוררו מהצעקה "סאגר!", וחצי ממי שכן התעורר פשוט הסתובב לצד השני והמשיך לישון כאילו לא קרה כלום. מפתיע לראות איך אנשים מסתגלים מהר לכל מצב, אפילו למצב שהם נמצאים בסכנת חיים. הטילים אמנם עברו מעלינו אבל לאף אחד לא הייתה הבטחה שהם לא יוכלו לפגוע בנו, אבל בכל זאת החיים ממשיכים וצריך לישון, למה שאני יקום בארבע בבוקר בשביל לשים שכפ"ץ? מה קרה? מלחמה? אם הטיל לא יפגע בבית אז סבבה, אם הוא יפגע ממילא זה לא יעזור, אז למה?<br /><br /></p><div style="text-align: center;"><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a></div></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-8291958267095402213?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-47441498516418453702007-04-21T21:05:00.000+03:002008-02-01T12:27:41.435+02:00<div class="Section1" dir="rtl">בשעות אחרי הצהריים מישהו הזכיר לי שאנחנו ביום שישי. קיבלתי שוק, אשכרה לא שמתי לב, זה מדהים איך הימים מאבדים משמעות, הייתי צריך לעשות באצבעות בשביל לגלות שהוא צודק והיום אכן יום שישי. כל יום פה דומה לזה שלפניו, לא יודעים מה קורה ולמשך כמה זמן זה יקרה. גם אין לאן לשאוף, זה לא שבשבת נחים, עושים אותו דבר. זה גם לא שיודעים שעוד כך וכך זמן הולכים הביתה, לא ידוע מתי כל זה יגמר. אין משמעות לזמן, הוא מאבד מערכו, אין הבדל בין הימים ולכן לא שמים לב כמה מהם עברו. האמת שכשכבר יודעים איזה יום היום אז יש הבדל, בהרגשה. זה סיפור אחד להיות במלחמה ביום שלישי וסיפור אחר לגמרי להיות במלחמה ביום שישי. ביום שישי האלטרנטיבות הרבה יותר אטרקטיביות אז להיות בחור שהיינו בו עושה הרגשה רעה. יום שישי אחרי הצהריים, לפחות אצלי, זה זמן מיוחד, הזמן שלפני כניסת שבת, זמן שנרגעים מכל השבוע, מסדרים דברים אחרונים ומחכים להרגשה הרצינית הזו של ערב שבת.<br /><span class="fullpost"><br />בדרך כלל יום שישי מרגיש אחרת, אבל לא באותו יום שישי. באותו יום הרגשתי חרא על זה שאני לא מרגיש. על זה שאני נמצא במקום העלוב הזה ואפילו לחשוב כמו שצריך אני לא יכול, כי שום דבר לא מצליח להוציא מהראש את הכאן ועכשיו, אין סיכוי להתנתק, אין סיכוי להגיע למקום אחר, אפילו לא בדמיון. גם כשעוצמים את העיניים שומעים את ההדים של הפיצוצים מכל כיוון, גם אם סותמים את האוזניים, מישהו כבר ידרוך עליך. אין לאן לברוח, אין פרטיות, אין מקום אחר, הכל כאן ועכשיו.<br /><br />כנראה בגלל זה נהניתי כל כך מהסיפור על היפני ונהג האוטובוס. הפתיע אותי שזה עניין אותי, אף פעם לא חשבתי שאני יכול להתעניין במישהו שיישב מולי ויספר סיפור, לא איזה משהו יותר מידי עמוק ובעל מסר שכלי, פשוט סיפור, חשבתי שזה נגמר, שזה שייך לשעת סיפור בגן, אבל מסתבר שזה עושה את העבודה. איכשהו מצאתי את עצמי מצטרף לסיפור כזה שאחד החברה סיפר. לא הכרתי אותו, הכרתי רק את אלו שהוא סיפר להם, שני חברה שהיו חיילים שלי כשהייתי מ"כ, הצטרפתי, בהתחלה מתוך סקרנות, אחר כך אפילו התחלתי ליהנות. ההוא שסיפר את הסיפור גם המציא אותו וכנראה בגלל זה הוא סיפר אותו כל כך יפה, הוא הכיר את כל הפרטים הקטנים. איכשהו זה עבד לו, הוא הצליח במשהו להוציא אותי מההרגשה, הוא הצליח לתאר עולם אחר, עולם שבו אפילו לשנייה שכחתי איפה אני נמצא עכשיו, מצאתי את עצמי שוכח את הזבל שיש מסביב, את השעמום, את הריח המצחין של אנשים שהלכו כמה קילומטרים טובים ולא התקלחו כמה ימים טובים, את הירוק המאובק, עם הפסים השחורים מהירידות במקום בתוך שדות שרופים, שנמצא בכל מקום, את הרעש של הקשר, שלפעמים חזק מידי ולפעמים חלש מידי, את הניצנים של הרעב שמתחילים להרגיש, רעב גופני ונפשי, רעב למשהו אחר.<br /><br /><div style="text-align: center;"><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a><br /></div><p></p></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-4744149851641845370?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-13420124509522855872007-04-21T21:03:00.000+03:002008-02-01T12:26:28.231+02:00<div class="Section1" dir="rtl">בסביבות חמש נקראנו לישיבה אצל המ"פ. כשנכנסנו לבית הוא אמר שיש לו בשורות טובות. חוזרים לארץ, עוד לא ברור למה ולאן אבל חתמו על הפסקת אש שנכנסת לתוקף מחר בבוקר אז הלילה חוזרים לארץ. הוא הזהיר אותנו שהשעות הבאות הן הכי מסוכנות ושנקפיד שלא תהיה ירידת מתח אצל החיילים.<br />כשהוא סיים הוא שאל אם יש שאלות, כמובן שישר עלתה לאוויר השאלה הראשונה שחי"רניק שואל בכל תדריך, השאלה שכל שאר השאלות מתגמדות למולה - כמה קילומטרים יש ללכת?<br /><span class="fullpost"><br /> חי"רניק נורמאלי, בשלב ראשון, לא מתעניין בכלום, הכל יכול לחכות ואת כל השאלות אפשר לברר אחרי זה אבל יש משהו אחד שחייבים לדעת עכשיו, כמה קילומטרים. אז המ"פ ענה שכרגע מדובר על הליכה של שישה קילומטרים עד הפאתים הדרומיים של א-טייבה, שם אמורה לחכות לנו הסעה לארץ, לא ברור איך כמה ולמה, אבל אמורה להיות הסעה. אחרי שקיבלנו את התשובה לשאלה הזו מגיעה שאלה חשובה לא פחות - כמה מתוכם בעליה? כשנתבשרנו שאין עליה רצינית יכולנו לנשום לרווחה ולפנות לטפל בשאלות הזניחות כמו מה הסדר תנועה, באיזה שעה יוצאים ומה עושים עם הפצועים. אצל פלוגה ג' שכב פצוע של פלוגה ב' ולנו היה את בוזגלו, שאמנם החום שלו קצת ירד אבל הוא עדיין לא היה במצב טוב. הוחלט שבוזגלו ילך עד איפה שהוא יכול וכשייגמר לו הסוס יפתחו אלונקה, את הפצוע השני ייקחו באלונקה מתחילת הדרך, הוא בכלל לא יכל ללכת.<br /><br />חשבתי על הביזיון הזה שוב, שאנחנו נאלצים לקחת פצועים החוצה על אלונקה כשלא ירו עלינו אפילו כדור אחד, שצה"ל הגדול לא מצליח לפנות מישהו שנקע את הרגל שישה קילומטרים מהגבול שלו, באמת שרציתי להתעצבן אבל לא יצא, הייתי יותר מידי שמח על זה שחוזרים שכל שאר הרגשות איבדו מכוחן.<br />חזרנו ובישרנו לחברה בשורות רעות ובשורות טובות. הבשורות הרעות היו שסתם סחבנו את כל האוכל והטובות שחוזרים לארץ. כולם היו בעננים, החלטנו לקחת איתנו בכל זאת קצת אוכל וכמובן מים כי אי אפשר לדעת מה יהיה, התארגנו לתזוזה ואחר כך התיישבנו לנוח קצת עד הערב.<br /><br />רציתי ללכת לישון אבל הזבובים הטרידו את מנוחתי, לא הצלחתי להירדם. עכשיו כשההתרגשות הראשונית בקשר ליציאה מלבנון שככה קצת, התחילו להגיע גם מחשבות אחרות, פתאום הרגשתי מטומטם, חסר תועלת, נכנסנו וסבלנו פה בפנים ועם מה יצאנו? כלום, עדיין יש קטיושות, אנחנו יכולים לשמוע אותן, את החטופים לא החזירו וטילי נ"ט נורים על כל טנק שחושף את הגחון שלו, אז למה נכנסנו פנימה? מה באמת עשינו פה? אפילו בפצועים שלנו לא הצלחנו לטפל כמו שצריך, אני לא רוצה לדבר על כל הדו"צים ועל בעיות האספקה, למזלנו לא ירינו כדור בלחימה הזו אבל אם היינו יורים מישהו היה מביא לנו עוד תחמושת? אוכל לא תמיד הצליחו להביא אז תחמושת היו מצליחים? שורה תחתונה, זה באמת היה שווה את זה? האמת שתמיד היו לי את המחשבות האלו אבל לא הרשתי להן להתפרע, ידעתי שזה יכול לפגוע בי, אבל עכשיו כשהסוף מגיע שחררתי רסן והייתי ברגשות מעורבים, הרבה שמחה על זה שיוצאים מהארץ השרופה הזו, והרבה אכזבה וסימני שאלה בקשר ליכולת האמיתית שלנו, ליכולת האמיתית של צה"ל.<br /><br /><div style="text-align: center;"><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a><br /></div><o:p></o:p><p></p></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-1342012450952285587?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-1161944513285502672007-04-15T00:07:00.000+03:002007-04-15T00:07:01.445+03:00<div class="Section1" dir="rtl"><br /><p class="MsoNormal" dir="rtl"><br />כשחזרתי הביתה מהמילואים הסתובבתי יום שלם כמו זומבי. <br />העולם נראה כל כך שונה פתאום, הכל היה לא רלוונטי ולא חשוב, הכל נראה אחרת. זה לא שעברתי זוועות שאי אפשר לדמיין אותן אבל לא הרגשתי שאני יכול להמשיך בסדר היום הרגיל שלי. החוויות שעברתי לא השתלבו בצורה נורמאלית בחיים ולא יכולתי לדבר עליהן עם אף אחד. עם אלה שהיו, דיברתי על מה שצריך ואפשר לעשות בשביל שבמה שמכנים "הסיבוב הבא", לא נעבור את אותו דבר, דיברנו רק על הפרקטיקה. כשהייתי עם אלה שלא היו, לא הרגשתי שזה משהו שאפשר לדבר עליו בפחות מכמה שעות טובות, אז העדפתי לשתוק, לנדנד בראש ולפטור את כולם באמירה: כל מה ששמעתם בעיתונים נכון. תוך כמה ימים ההרגשה המוזרה חלפה ושוב הרגשתי כמו בן אדם מהיישוב, אבל איפשהו, עמוק בפנים, עדיין נשאר לי הצורך לשתף, כך מצאתי את עצמי מתיישב לכתוב. <br /><br />מי שמצפה לקרוא סיפורי קרבות ודרמות הרואיות על חיי הלוחמים במלחמת לבנון השניה לא ימצא פה את מבוקשו מהסיבה הפשוטה ביותר, לא חוויתי כאלה. הדפים הבאים לא מתיימרים לתאר אירועים יבשים או עובדות ופרטים בנוגע ללחימה אם כי אי אפשר לוותר על כאלה. המטרה העיקרית של רשימה זו היא לנסות להעביר את התחושות, הרגשות והמחשבות שעברו עלי באותם ימים ספורים על אדמת לבנון. <br />סיפורי לוחמים עולים על הדפוס ונשמעים בסיטואציות שונות כבר שנים רבות ובטוחני שסיפורים כאלה אכן התרחשו בלחימה האחרונה, אך למרות זאת לא מצאתי משהו מבין כל אלה שמתאר בצורה טובה את מה שעברתי בלחימה הזו, ואסור להתבלבל לרגע, אני מברך על כך בכל ליבי. <br />אך הצורך לשתף עודנו קיים, יתכן מאוד שדווקא בגלל חוסר הדמיון לסיפורי הקרבות שגדלנו עליהם. גם אם לא מדובר על לחימת פנים מול פנים רווית אדרנלין, עם סכין בין השיניים, או במילים אחרות, דם יזע ודמעות, גם אם מדובר רק על שהייה אפרורית משהו בלבנון השרופה. <br /><br />רוב האירועים המתוארים בהמשך אכן התרחשו במציאות, אם כי אינני מוכן להתחייב על הפרטים המדויקים, חלקם נשמטו מזיכרוני וחלקם שונו כדי לשמור על פרטיות בסיסית של חברי ללחימה. <br /><br />חשוב לציין שאין לי כוונה לספר את סיפורם של הלוחמים במלחמת לבנון השניה, אלא את התחושות והרגשות האישיים שעברתי בלחימה זו. יתכן מאוד שאנשים אחרים חוו את אותם הדברים בצורה אחרת ויחלקו על הרבה ממה שנכתב, אך אלה רגשותיי האישיים שנכתבו מזווית ראיה סובייקטיבית לחלוטין בשביל לנסות להכניס את הקורא אל העולם שמעבר לפרטים, לא אל העולם של האירועים החיצוניים אלא אל העולם הפנימי של מי שחווה אירועים אלה. <br />מקווה שהצלחתי.<br /><br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/"><< לדף הבית</a> | <a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/318.html">ליום ראשון 30/7 >></a><br /></div><br /> <br /><o:p></o:p></p><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-116194451328550267?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-1161942612858416162007-04-15T00:06:00.001+03:002007-04-15T00:06:42.125+03:00<div class="Section1" dir="rtl"><br /><p class="MsoNormal" dir="rtl"><br />ביום ראשון בערב התקשר המ"פ, בשתיים עשרה בלילה, אמר שהופעלנו, צריך להגיע מחר בתשע בבוקר לבסיס, ליד צומת גולני. התלבטתי אם להגיד לאמא או לא בסוף החלטתי שחבל, עדיף שהיא תישן כמו שצריך הלילה ותתחיל לדאוג רק ממחר. אני התחלתי לדאוג מעכשיו. בחדשות המצב נראה כמו מלחמה וללכת לכזה מקום לא נשמע כמו טיול שנתי. הייתה קצת תקווה, אולי אנחנו הולכים רק להחליף סדירים, אבל דאגתי להשאיר את זה רק בגדר תקווה, אחרת אפשר להתאכזב. הייתה גם תחושה אחרת, דגדג לי בקצות האצבעות, סוף סוף הרגשתי חלק מהעסק, לא רק אחד שיושב בצד ושומע הכל בחדשות, באיזה שהיא רמה רציתי להלחם, רציתי שיקראו לנו, שנעשה משהו, שנפיג, אפילו בקצת, את חוסר האונים שיש בישיבה מול הטלוויזיה או הרדיו. <br />לקחתי סיגריה על המרפסת, מסתכל החוצה וחושב מה לעשות, אחריה התחלתי להתארגן, להכניס כמה דברים לתיק, המ"פ אמר להביא תיק גדול, אף אחד לא יודע מה קורה איתנו. <br />לא נרדמתי, לפחות לא הרגשתי שנרדמתי. לא כיף.<br /><br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/blog-post_116194451328550267.html"><< ליום הקודם</a> | <a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/317_27.html">ליום הבא >></a><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a> <br /></div><br /><br /><o:p></o:p></p><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-116194261285841616?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-1161942268632842962007-04-15T00:06:00.000+03:002007-04-15T00:06:21.010+03:00<div class="Section1" dir="rtl"><br /><p class="MsoNormal" dir="rtl"><br />הערתי את אמא בשש וחצי, אמרתי לה שגויסנו. הייתה אווירה לא טובה באוויר, היא מאוד דאגה, שאלה שאלות בצרורות ולאף אחת מהן לא הייתה לי תשובה טובה. לא ידעתי כלום, הכל יכול להיות. קיבלתי נשיקה גדולה עם מבט מזוגג כזה של עוד מעט דמעות, ניסיתי להרגיע אותה עם מלא טיעונים כמו לא כל כך מהר נכנסים ללבנון, או אפילו עוד לא גייסו את החיילים רק את המפקדים, אבל כמובן שזה לא הלך, אפילו הבטחתי שאני אודיע לה מתי היא יכולה להתחיל לדאוג, אבל גם זה לא עזר. הייתה תחושה לא טובה, מוזרה כזו שלא ידעתי להגדיר אותה. יצאתי לדרך, החלטתי לקחת את האוטו, מי יודע מה יקרה, אם ישחררו אותנו אפילו ללילה, אני אוכל להגיע הביתה מהר. חמש דקות אחרי שיצאתי אמא התקשרה, לשאול אם לקחתי תפילין, לא לקחתי וקיבלתי אנחת אכזבה גדולה מאוד בתגובה, זה קצת עצבן אותי, שמתי את האצבע על התחושה המוזרה, זה כאילו אתה נפרד ממשהו שחושב שאתה הולך למות ומנסה לעשות הכל בשביל לדחות את הקץ הזה, מנסה פתאום להיאחז במסורת, באלוקים, ממש כמו שכתוב בספרים, זה ממש עצבן אותי אי אפשר לחיות עם תחושה כזו, אני רק הולך לישיבה של מפקדים, לא יודע עדיין מה קורה, איפה כל האופטימיות? ההסתכלות החיובית? למה לתת לי הרגשה שאני הולך למות? הגבתי קצת בעצבים, אמרתי לה שתפסיק עם ההתנהגות הדרמתית הזו כאילו אני הולך למות, זרקתי להתראות וניתקתי. אחרי שהמילים האלה עברו ממחשבה לדיבור הן איכשהו קיבלו ממשות, פתאום הגיעו מחשבות, המחשבות של מה אם, מה אם באמת זה הולך לקרות? האם אלה מילות הפרידה שתרצה להחליף עם אמא? אלה המילים האחרונות שתרצה שהיא תזכור? אבל גירשתי את המחשבות האלה בזריזות, אסור אפילו לחשוב ככה, לא מתכוננים לכזה דבר אלא אם כן המצב באמת קשה והוא לא היה כזה קשה. <br />כשהגעתי לעפולה, המ"פ התקשר, אמר שהעבירו את הפגישה לבסיס אחר, בצד השני של צומת גולני. כשהגעתי היו המון אנשים, פתאום נפגשים עם כל האנשים מהסדיר, אלה שכבר לא זוכרים את השם שלהם, ובטוח שהם לא זוכרים את שלי, אבל לאף אחד לא נעים לשאול. אני שאלתי, עדיף לסגור את הנושא הזה בהתחלה מאשר מאוחר יותר כשהאי נעימות יותר גדולה. התברר שהמפגש הוא חטיבתי, היו אנשים מעוד שני גדודים במפגש, לא רק מהגדוד שלנו.<br />באיחור של שעה וחצי, המח"ט עלה לדבר. הוא התחיל עם ביטחון שדה וביקש מכולנו לנתק את הסוללות מהטלפונים כי החיזבללה מאזין גם אם הטלפון כבוי. הוא התחיל לדבר על מבצע רחב היקף של האוגדה שעומדת להיכנס ללבנון מדרום ומצפון לליטני בשביל לטהר שם את השטח ולאתר משגרי קטיושות. הוא סיפר על החיזבללה, על רמת הלחימה שלהם, על הציוד שהם משתמשים בו, על ארגון השטח שלהם, על שמורות הטבע, בקיצור הוא נתן לנו סקירה כללית ומקיפה וקצת הפחיד אותנו. אם עד השיחה שלו היה שביב תקווה שרק ישלחו אותנו לאיזה קו להחליף סדיריניקים, אז היא נמוגה. פתאום מתחילים להיזכר בחדשות באיך שנראית המלחמה הזו, בהיתקלויות שיש לצה"ל מכל כיוון. זהו, הגיע רגע האמת. מתחילים לחשוב על איך אני אתפקד תחת אש, הרי ברור שאנחנו הולכים להיות תחת אש. <br />התכנון לאותו יום היה לרענן קצת את הידע שלנו בנושאים מקצועיים שונים כשלקראת הערב אמור להגיע אישור לגייס את החיילים, כך שיגיעו למחרת ונתחיל להתאמן לכניסה ביום חמישי. כמובן שהעסק נמרח, אמנם יש מלחמה אבל זה עדיין צה"ל, הציוד להשלמות המקצועיות לא הגיע ונאלצנו לשרוף את הזמן במחשבות וספקולציות עד שעות אחר הצהריים המאוחרות. בסביבות שש התפשטה השמועה שהגיוס שלנו תלוי בהחלטת קבינט, שמתכנס רק בתשע בערב, כך שיש לנו עוד כמה שעות המתנה. חלק מהזמן העברנו מול הטלוויזיה, רינה מצליח עדכנה אותנו בפרטי המבצע שהקבינט דן עליו בדקות אלה ממש, אותם פרטים שבשביל לשמוע אותם היום בבוקר היינו צריכים להוציא את הסוללות מהפלאפונים. <br />אח רינה, רינה, חוסי על חיינו. הייתה אווירה של עצבנות באוויר.<br />בעשר בלילה הוחלט שככל הנראה הבורקסים בישיבת הקבינט ממש טובים והיא לא הולכת להסתיים בקרוב. יצאנו הביתה, אם יגייסו אותנו - נחזור, אם לא - הרווחנו.<br /><br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/318.html"><< ליום הקודם</a> | <a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/18.html">ליום הבא >></a><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a> <br /></div><br /><br /><o:p></o:p></p><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-116194226863284296?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-1161942222232014742007-04-15T00:02:00.000+03:002007-04-15T00:02:04.747+03:00<div class="Section1" dir="rtl"><br /><p class="MsoNormal" dir="rtl"><br />בעשר בבוקר עבר הטלפון בין החבר'ה, כרגע לא מגייסים, זה מה שהוחלט בקבינט. בכל זאת לא פרקתי את התיק, ניתן לזה עוד יום יומיים.<br />באחת בלילה שוב טלפון, הפעם מאחד החבר'ה מגדוד אחר. המ"פ שלו התקשר אליו ואמר לו שאנחנו מופעלים, הוא רצה לדעת אם הוא יוכל לתפוס איתי טרמפ למחרת, אני עדיין לא קיבלתי הקפצה אז עוד הייתה לי תקווה, אמרתי לו שאני יחזור אליו אם גם אנחנו נופעל. <br />חזרתי אליו אחרי רבע שעה, בינתיים התקשר גם המ"פ שלי. אמא שלי עוד הייתה ערה אז אמרתי לה, היא ביקשה שהפעם אני אקח תפילין, הסכמתי רק בשביל שיהיה לה טוב למרות שידעתי שאני לא אשתמש בהם. בשתיים בלילה כשכבר הייתי במיטה התקשר החייגן, הודעה מוקלטת שהודיעה לי להגיע לצבא למחרת בתשע בבוקר.<br /><br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/317_27.html"><< ליום הקודם</a> | <a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/28.html">ליום הבא >></a><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a> <br /></div><br /> <br /><o:p></o:p></p><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-116194222223201474?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-1161942187843713472007-04-15T00:01:00.001+03:002007-04-15T00:01:41.157+03:00<div class="Section1" dir="rtl"><br /><p class="MsoNormal" dir="rtl"><br />נראה לי שאם שחררו אותך וגייסו אותך שוב יש סיכוי קלוש מאוד שזה יקרה עוד פעם, כמה מזל כבר יכול להיות?! גם אמא שלי הבינה את זה, כך שכל טקס הפרידה התרחש בעוצמה מוגברת באותו בוקר.<br />אספתי את הטרמפיסט מאתמול בערב ויצאנו לדרך. כשהגעתי לבסיס ניגשתי לקצין שלי לשאול אם יש משהו חדש. לא היה. החיילים הגיעו בטפטופים, עד שתים עשרה בצהריים מנינו רק שמונה חיילים, מתוך מחלקה של ארבעים. מתברר שחלק נכבד מהחיילים בכלל לא קיבלו צו קריאה, הם השתחררו לא מזמן (שנתיים?!) ולא היו מוכנים לגייס אותם, בעיות ביורוקרטיות. זה היה מעצבן, חשבתי שבמלחמה אין כאלה בעיות, אבל מסתבר שהדבר היחיד שלא יכול למות במלחמה זו הביורוקרטיה. יש לנו במחלקה ארבעים איש שיכולים לעשות את העבודה אבל אנחנו נלך בסד"כ של כיתה, למה? כי איזה קצין שלישות באיזה בסיס ממוזג החליט להשאיר את הגב המזיע שלנו בלי חיפוי לאחור ובלי רתק. כמה טפסים חסרים והנה אנחנו מחלקה נכה, בלי ידיים ובלי רגליים. למזלנו המג"ד שלנו יצירתי, גם אם הצבא לא מוכן לגייס חיילים הוא תמיד יקבל בברכה מתנדבים. התחלנו להתקשר לחבר'ה ולהודיע להם שהם יכולים להתנדב, מסתמן שעוד כמה חבר'ה יצטרפו אלינו מחר. אז כן, במלחמה גם יש ביורוקרטיה, פשוט מוצאים דרכים מהירות לעקוף אותה.<br />ניגשנו לנגמ"שים שלנו, בשביל לקחת את הציוד שאיתו אנחנו אמורים להילחם, חיכו לנו שם שישה קיטבגים. מחלקה של ארבעים איש - שישה קיטבגים, יפה, טעות קלה בחישוב. נקווה שחיל האוויר לא עושה טעויות חישוב כאלה. ניגשנו למפ"מ להודיע על חוסר, הוא הבטיח לנו שאין לנו מה לדאוג, ישלימו לנו.<br />בהתחלה הרגשתי כמו בכל מילואים, כולם נפגשים, מתחבקים, אומרים שלום, מחליפים חוויות, כמה חבר'ה כבר ישבו על קפה שחור כמיטב המסורת, עד שאחד החבר'ה מהמחלקה שאל אותי מה הולך לקרות, פתאום התחלתי להרגיש אחרת. אם זה היה אימון או אפילו תעסוקה, הייתי יודע מה להגיד לו, אבל עכשיו פשוט עניתי בשלוש מילים, שלוש מילים שככל שעבר היום הבנתי שהן הולכות להפוך למוטו שלי בתקופה הקרובה: "אני לא יודע". על תשעים אחוז מהשאלות עניתי בעזרת המילים האלה, על שאלות כלליות כמו מה הצפי שלנו לימים הקרובים? או מה הולכים לעשות איתנו? אבל גם על שאלות ספציפיות לא ידעתי לענות, שאלות כמו מתי חותמים על נשקים? או איפה ישנים הלילה? ואיפה לעזאזל אפשר למצוא נייר טואלט? לא ידעתי כלום. התחלתי להבין שזה פחות או יותר ההבדל בין מלחמה לאימון, אי וודאות. זה מצחיק, הצבא מנסה לאמן אותך להתמודד במצבים של אי ודאות, כולנו עברנו שבוע מלחמה, אבל זה לא מגיע לחצי מאי הוודאות שקיימת במצב אמת. לכל שבוע, אפילו שבוע מלחמה, יש סוף שבוע, אבל מישהו יודע מתי יהיה הסוף של המלחמה?<br />זה היה ערב תשעה באב, אפוף במחשבות על אי ודאות החלטתי לא לצום, אי אפשר לדעת מה יהיה מחר וצריך לשמור כוחות. בינתיים ניסיתי לנווט באי הסדר שהתחולל מסביב, כל הבלגן שיש בצבא בשגרה לא מגיע לקרסוליים של האנדרלמוסיה שיש בחירום. האמת שכנראה זה לא לגמרי אנדרלמוסיה, כי בסופו של יום כולנו נסענו לבסיס האימונים עם נשק וקיטבג.<br /><br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/18.html"><< ליום הקודם</a> | <a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/38.html">ליום הבא >></a><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a> <br /></div><br /> <br /><o:p></o:p></p><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-116194218784371347?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-1161942165009177142007-04-15T00:01:00.000+03:002007-04-15T00:01:16.110+03:00<div class="Section1" dir="rtl"><br /><p class="MsoNormal" dir="rtl"><br />קמנו בשש בבוקר, בשבע כבר היינו במטווחים. המחלקה שלנו היא מחלקה גדודית כך שבעצם אנחנו כפופים למפקדה ולכן, כמובן, לא הוקצה לנו מטווח, אז הלכנו קודם ללמוד על לוחמה בשטח סבוך. עד אחת עשרה בבוקר, חוץ מלשתות קפה, לא עשינו כלום. הייתה איזושהי תקרית בטיחות שגררה אחריה חדל כללי והמדריכים לא הגיעו. <br />כבר היו שמועות בקשר למה קורה איתנו, היינו אמורים להתאמן בחמישי ושישי עד כניסת שבת, לנוח עד למוצאי שבת ולהיכנס ללבנון, אף אחד לא ידע לאן בדיוק. <br />היה מצחיק לראות את האמביוולנטיות שהיינו בה. בדרך כלל במילואים, אפשר אפילו להגיד בכלל בצבא, פועל עיקרון הנירוונה, אנשים רוצים לעשות כמה שפחות, זה מעין אינסטינקט כזה שברגע שאתה שם עליך מדים אתה נהיה עייף. עכשיו ההרגשה הזו הייתה בעייתית, השכל אמר שכדאי לנו מאוד להתאמן, סך הכל אנחנו אמורים להיכנס ללבנון ויש מה לעשות, אבל עיקרון הנירוונה הצבאי חזק, מאוד חזק, כך שאף אחד לא התלונן בצורה רצינית על זה שלא עשינו כלום עד אחת עשרה. כשכבר הגיע המדריך נשארה לנו רק שעה בערך לעבור את השיעור על שטח סבוך ואז לעשות כמה תרגולים בנושא. לפחות עשינו משהו. <br />בערך בשתיים עשרה התקשרו המתנדבים שהתחילו להגיע. בינתיים עברנו למטווחים כדי לאפס את הנשקים, הוחלט שאני אאפס ראשון ואעלה לדחוף את החבר'ה למעלה כדי שיחיילו אותם, יחתימו אותם על נשק וציוד ונוכל לאפס אותם עוד היום. במטווח שעשיתי התברר שהנשק שלי לא תקין, עשה מעצורים כל כדור שלישי, אז הייתי צריך גם אני להחליף נשק. עליתי למעלה, מצאתי את החבר'ה והתחלתי להריץ אותם בשרשרת ברגע שהגיעה קצינת הקישור. כבר חתמנו על ציוד כשהגיעה עוד נגלה של חבר'ה, יחד עם אלה יש לנו 19 איש, לזה כבר אפשר לקרוא מחלקה. רק בסביבות חמש הצלחנו לסיים את כל הסידורים ולהגיע למטווח כך שחוץ מחייל אחד שהייתה לו בעיה בנשק כולם הספיקו לאפס. <br />אכלנו ארוחת ערב במטווחים ועלינו חזרה לבסיס לעבוד קצת על תנועות לילה וכאלה דברים. חילקנו חוליות וכיתות ויצאנו לתנועות. אני הייתי על תקן סמל כך שמאחורה ראיתי שעוד יש לנו על מה לעבוד. אחרי שסיימנו הכל לא מצאנו את המג"ד בכל הבסיס. כאמור, אנחנו מחלקה גדודית ולא היה לנו מ"פ לשאול אותו מה הלו"ז למחרת. התברר שהמג"ד עובר פקודה לכניסה ללבנון, אצל המח"ט, אז החלטנו לחכות שהם יסיימו כדי שאולי נקבל מושג קלוש על מה שמתוכנן לנו. כשסוף סוף הם יצאו התברר שכל הפקודה הייתה לשווא, מפקד האוגדה חיזל"ש את העסק וחזרנו שוב לאי הודאות ההתחלתית, בה אף אחד לא יודע מה קורה ומה יהיה.<br />הלו"ז למחרת היה חופשי, כל פלוגה עשתה את מה שהיא צריכה בשביל להיות מוכנה. יחד עם הקצין שלי החלטנו שאנחנו צריכים חיזוק בתנועה בשטח סבוך לכן סוכם שנקום בבוקר, נעשה מסדרים על הציוד עד סביבות עשר ואחר כך נרד לשטח להתאמן, בתקווה שעד עשר נצליח לארגן מדריך לשטח סבוך, מה שלא בטוח בכלל שילך, לאור העובדה המצערת שמחר יום שישי, שכידוע מאופיין בצבא בשיתוק מוחלט של כל גורמי המפקדה שמישהו באמת זקוק להם. נראה מחר מה יהיה.<br /><br /><br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/28.html"><< ליום הקודם</a> | <a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/48.html">ליום הבא >></a><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a> <br /></div><br /> <br /><o:p></o:p></p><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-116194216500917714?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-1161941809427381822007-03-10T19:03:00.000+02:002007-03-10T19:03:14.329+02:00<div class="Section1" dir="rtl"><br /><p class="MsoNormal" dir="rtl"><br />קמנו בבוקר והמשכנו להתארגן על הציוד. זה חלק שאף פעם לא נגמר, תמיד יש משהו אחר לשפצר, תמיד מגיע משהו חדש שצריך לטפל בו. עשינו רשימת חוסרים, לא לכולם היה הכל, היו חסרים לנו המון דברים: ברכיות, אלביטים, פנסים, אפילו התחמושת עדיין לא הגיעה. ירון, הקצין, הצליח להשיג מדריך לשטח סבוך אז בשעה עשר וחצי ירדנו לשטח לעבוד על הנושא. המדריך היה מקצועי ויעיל (בניגוד למדריך של יום חמישי), ובדיוק תכננו להישאר שם עד שתיים, כשירון קיבל טלפון מהקה"ד שאנחנו צריכים לעלות לבסיס בשתיים עשרה. <br />כשעלינו הייתה עוד עבודה על הציוד. בינתיים ירון הלך לברר מה קורה. הוא חזר עם בשורות: נכנסים היום. בשלוש יציאה צפונה, לא ברור עדיין לאיזה כיוון. השאיפה הייתה לסיים להתארגן עד שתיים ואז לתת קצת זמן התרעננות לחבר'ה. עכשיו התחילה להגיע תחמושת והתחלנו להטעין את המחסניות. סיימתי להתארגן על מה שהיה לי באותו זמן, והלכתי להתקשר לאמא. <br />בנושא הזה הייתה דילמה רצינית. הרבה אנשים העדיפו לשקר, אמרו שאנחנו יוצאים לאימון ולא מרשים לנו לקחת פלאפונים. זה די מתסכל לדעת שכולם יושבים בבית משתגעים מדאגה ואין איך להרגיע אותם, אז היו כאלה שהעדיפו למנוע את זה מראש ופשוט לא לספר שאנחנו נכנסים. עמדתי כמה דקות עם הטלפון וחשבתי מה לעשות. הכל הגיע בהפתעה, חשבתי שיש לי עוד יום שלם להחליט מה לעשות אבל פתאום הודיעו שנכנסים היום, כך שהייתי חייב לקבל החלטה מיידית. חשבתי מה הייתי אני רוצה אם הייתי בצד שאמור לדאוג, ונראה לי שהייתי רוצה שיגידו לי את האמת. מבחינה עקרונית החלטתי שאני אתייחס לאנשים אחרים כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אלי, אבל זה לא היה פשוט, לא יכולתי להגיד לאמא שלי מפורשות שאני נכנס ללבנון, פשוט לא יכולתי, זה היה קשה מדי, אז בחרתי בדרך האמצע. אמרתי לה שלא תדאג אבל החל מעכשיו כל רגע יכולים להקפיץ אותנו, אז יכול להיות שהיא תתקשר והפלאפון יהיה סגור. אמא שלי מיד הבינה. זו הייתה שיחה קשה, אחת הקשות שעשיתי. עמדתי שם ברחבה של האוהלים עם דמעות בעיניים, מסביב היו עוד אנשים, כל אחד מנסה לתפוס את הפינה שלו ולהשיג מינימום פרטיות בהמולה שהייתה מסביב, כולם עם הפלאפון צמוד בכוח לאוזן, מעין שאיפה ילדותית משהו להיות הכי קרובים שאפשר. ניסיתי להישמע חזק ורגוע כדי לא לגרום לאמא שלי לדאגת יתר. הייתה אווירה של פרידה באוויר, של הליכה לקראת הלא נודע והמסוכן, המון תחושות שלא קל להתמודד איתן. זה עמד באוויר, ההרגשה הזו שיכול להיות שזו השיחה האחרונה שלנו, לא דיברנו על זה בקול אבל זה היה שם. מבחינה מילולית זו שיחה מאוד מוזרה, מה אומרים בשיחה כזו? כמה פעמים אפשר להגיד "תשמור על עצמך"? כל מה שרציתי להגיד נראה פתאום לא קשור, לא שייך, נשארתי ללא מילים, מאזין בשקט לנשימות מהצד השני. הסיפור חזר על עצמו עם אבא שלי, הוא ברך אותי ונפרדנו. כמה דקות אחרי עוד הייתה לי הרגשה של משהו קשה כזה בגרון שעומד להתפוצץ כל רגע. רציתי להתקשר לכמה חברים, אבל אחרי ההרגשה בשיחה עם ההורים החלטתי לחסוך את זה מהם, מה גם שלא כל כך היה לי זמן. <br />האוטובוסים הגיעו בשלוש. תחת לחץ פיזי מתון של הסמג"ד יצאנו לדרך בשלוש ורבע, באוטובוס המוביל. לקחנו איתנו רק ציוד לחימה. כל הציוד האישי שלנו נשאר בבסיס האימונים, בלי לדעת אם איך ומתי נראה אותו בפעם הבאה, אבל זו הייתה הדאגה הקטנה שלנו. עדיין היו חסרים לנו הרבה דברים, אוכל לדוגמא שאמרו שיגיע אלינו בהמשך, היה לנו במחלקה רק מכשיר קשר אחד ואף לא טיל נ"ט אחד לרפואה, וגולת הכותרת, לאחד החבר'ה עדיין לא היו נעליים, הוא הסתובב בנעלי ספורט. <br />הנסיעה הייתה שקטה, כל אחד מכונס בעצמו עם המחשבות שלו. חלק ניסו לישון, אבל לא נראה לי שמישהו הצליח, הציפייה השאירה אותנו במתח. ככל שמצפינים מזהים עוד ועוד עקבות של המלחמה, הרעשים של הפיצוצים מהתותחנים שלנו שיורים הולכים ומתגברים עד שבקרית שמונה הם נשמעים קרוב אבל רק מדגישים את הדממה שהעיר שרויה בה, את הריקנות. כל כמה מטרים רואים את טביעות האצבע המכוערות של הקטיושות, פה שדה שרוף, שם רכב הפוך, עוד חלון ראוה מנופץ. בצומת תל חי האוטובוס פנה שמאלה, כבר ידענו שנוסעים למשגב עם ונכנסים לא-טייבה שנמצאת ממש כמה קילומטרים ממול. <br />במשגב המג"ד עלה לכיפת תצפית. בינתיים כמה חבר'ה ארגנו מנחה ובקשו ממני להשלים מנין, הסכמתי. מיד אחרי מנחה התחילו קבלת שבת. הייתי ברגשות מעורבים, מצד אחד הייתי במצב נפשי שיש לו פוטנציאל להפוך את התפילה לחוויה רגשית עוצמתית, מצד שני קשה להתרכז במשהו כזה כשכל רגע נזכרים בעוד משהו שצריך לשפצר, בעוד תיאום אחרון שצריך לעשות לשכפוד. את הדיון הפנימי שלי בין הנפשי לפרקטי קטעה צפירת אזעקה. התחילו הקטיושות, לא היה לנו לאן ללכת אז נשארנו במקום. <br />המג"ד חזר מהתצפית בדיוק כשסיימו קבלת שבת. נסענו למצפה עדי לאכול ארוחת ערב ולעוד כמה התארגנויות אחרונות לפני הכניסה. האוכל המים ומכשיר הקשר הגיעו ואנחנו התחלנו להעמיס על האפודים ועל התיקים. היינו כבדים, כל אחד לקח עשר מחסניות וכמה רימונים שהוא הצליח להכניס בפאוצ'ים של השכפוד, רימונים תמיד טוב שיש. חוץ מהמימיות כל אחד שם על עצמו עוד שני בקבוקי מים, אחד החבר'ה סחב ג'ריקן של 20 ליטר מים. בתיקים הגדולים שקיבלנו העמסנו אוכל, קיבלנו המון אוכל שלא ממש התאים למשקלים שהיינו אמורים לסחוב, שוקו בקופסאות, מה הקשר? התחלנו למיין את קופסאות השימורים, את הכבדות והלא מזינות, תירס לדוגמא, הוצאנו מיד, לקחנו כמה כיכרות לחם וקצת טונה ושוקולד למריחה, זה לא כל כך עזר, התיקים עדיין היו כבדים, אבל כבר לא היה מה לעשות. שלומי עדיין נעל נעלי ספורט והתלבטנו קשות אם לתת לו להיכנס או לא. כל היום שמענו על המשאית של הנעליים שצריכה להגיע ולהביא לו זוג, אבל היא לא נראתה באופק. בסוף החלטנו להשאיר את זה לשיקולו. לא יכולנו לחייב אותו להיכנס במצב כזה, אבל גם לא רצינו לאסור עליו את זה, הוא החליט להיכנס, בתקווה שבאחת האספקות יגיעו הנעליים המיוחלות.<br />אחרי שהעמסנו את הציוד בחזרה לאוטובוסים התכנס כל הגדוד לשיחת מג"ד לפני היציאה. הוא שיבח את האנשים על ההגעה, דיבר על זה שבשום מקום בעולם לא נמצאת חבורת אנשים שיעזבו הכל, עבודה, משפחה, לימודים, ברגע שקוראים להם ויתייצבו בצורה כזו. הוא אמר שהוא גאה להלחם עם אנשים כאלה ושאין לו ספק שבזכות זה ננצח. עלינו לאוטובוסים וירדנו חזרה ליד פרג, מוצב קילומטר וחצי מהגבול. הייתה צפויה לנו הליכה קצרה יחסית, של ששה קילומטרים בלבד, אבל לא קלה, חצי מהדרך בעליה. המח"ט טען שרק גדוד אחד מכל הכוחות שנכנסו לא-טייבה הצליח לעשות את ההליכה הזו בלילה אחד והשעה כבר הייתה אחת עשרה בלילה כך שהסיכויים שלנו לשבור שיא היו קלושים. הסתדרנו בסדר תנועה גדודי, שני טורים פלוגה אחרי פלוגה. המחלקה שלנו צורפה לפלוגה ג'. העברנו בין כולם את הצבעי פנים. זהו, זה הסוף, הדבר האחרון שעושים לפני יציאה, להראות חיילי, מוסווה, יותר נכון לחשוב שאתה נראה חיילי. <br />התחלנו ללכת. התנועה הייתה איטית, כל הגדוד הולך, התקדמנו משהו כמו חמש מאות מטר בשעה וחצי, כל שנייה עוצרים במקום, הלכנו כמה מטרים ונעצרנו. בכל עצירה כזו מתעוררת ההתלבטות אם לשבת או להישאר לעמוד. לא היו לנו בירכיות כך שכל ירידה במקום הופכת מהר מאוד מכריעה לישיבה ולקום עם המשקל שסחבנו היה סיוט. כמובן שמרפי נמצא בכל מקום, גם בלבנון, כך שברגע שהחלטת להתיישב התחילו ללכת. זו הייתה הליכה מעצבנת. כולם היו שקטים, משמעת לילה, נכנסים ללבנון וההרגשה לא ברורה, ניסיתי להסתכל לצדדים לחפש מאיפה זה יכול לבוא, התחלתי להריץ תסריטים במוח, מה אני אעשה אם יירו עלינו משם, ואם יזרקו רימון, איפה אפשר לתפוס מחסה. <br />בשלב כלשהו הייתה עצירה גדולה מסיבה לא ברורה, כשפתאום שמעתי את הסמג"ד מודיע למ"פ בקשר שלא ממשיכים, עושים שרוול ומתקפלים חזרה לנקודת ההתחלה. בקשר לא אומרים לך כלום, לא סיבה ולא שום דבר, פקודות עבור, אמרו להסתובב אתה מסתובב ולא שואל למה וכמה, אפשר רק להעלות ספקולציות. עלינו חזרה ונמרחנו בצד הכביש ליד פרג, חיכינו לאוטובוסים. התברר שלמסייעת הייתה בעיה עם טילי הגיל שהם קיבלו כמה רגעים לפני היציאה, הם לא הספיקו לשפצר אותם כמו שצריך, מה שגרם לנתק של כוח מסוים מהפלוגה ולעיכוב הרציני. המג"ד עשה הערכת מצב וכשהוא הבין שלא נספיק להגיע בחושך הוא החליט להמשיך עם שתי פלוגות ולהחזיר את הסמג"ד עם שתי הפלוגות האחרות חזרה לארץ, כדי שיכנסו למחרת בלילה. אנחנו היינו מאלה שחזרו, קיבלנו הארכה של כמה שעות. היינו רטובים מזיעה והיה קור מפתיע יחסית לזה שהיינו בתחילת אוגוסט. חיכינו לאוטובוסים שיגיעו לקחת אותנו למקום קצת יותר מסודר. התחלתי לשקוע בפנטזיות, אולי, בטעות, איכשהו, יש איזה סיכוי שלא נכנס? אבל ידעתי שזו רק העצלנות שלי מדברת עכשיו, מישהו צריך לעשות את העבודה הזו ולעשות אותה טוב, לכן אנחנו פה.<br /><br /><br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/38.html"><< ליום הקודם</a> | <a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/58.html">ליום הבא >></a><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a> <br /></div><br /> <br /><o:p></o:p></p><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-116194180942738182?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-1161941780437050042007-03-10T19:02:00.000+02:002007-03-10T19:02:15.415+02:00<div class="Section1" dir="rtl"><br /><p class="MsoNormal" dir="rtl"><br />האוטובוסים הגיעו יחד עם הניצנים הראשונים של השחר, עלינו עליהם ונסענו למחצבות כפר גלעדי. בגלל שלא היה לי מקום לשבת, ירדתי למטה יחד עם עוד כמה מפקדים, כל השאר נשארו באוטובוסים לישון. הסמג"ד ניסה לחשוב על מקום שבו אנחנו יכולים להשתכן במשך היום. הועלו כמה הצעות שכולן נפסלו מסיבות שונות כך שלבסוף הוחלט לשלוח כוח חלוץ שינסה למצוא לנו מקום באזור. מישהו הכין קפה, התלבטתי אם לשתות או לא כי הקפה הוכן בשבת, אבל בסוף החלטתי לפרוק עול. השתוקקתי נואשות גם לסיגריה אבל אמרתי לעצמי עד כאן, סיגריה אני לא מעשן בשבת. בסוף מצאו לנו מקום. נסענו לקיבוץ שדה נחמיה. היה די מוקדם בבוקר, בסביבות שבע, אבל בכל זאת בשנייה שהגענו מכל כיוון צצו תושבים של הקיבוץ ולקחו חיילים לבתים להתקלח ולשתות משהו חם. זה היה ממש מרגש לראות את זה. הייתה התארגנות מדהימה מצד הקיבוץ שם, היה כל כך יפה לראות שיש אנשים שאכפת להם ושעדיין מפגינים רוח שיתופית כזו. קיבלנו אוכל ומקלחות ונמנמנו לנו על הדשא. בצהריים התחילו האזעקות של הקטיושות, יום לפני כן נפגע אחד מאנשי הקיבוץ מקטיושה שנחתה כמה מטרים מאיפה ששכבנו. תחת עידודים והפצרות שנשמעו בכריזה של רכב הביטחון שהסתובב ביישוב חלק מהאנשים נכנסו למקלטים, חלק לא. <br />הסמג"ד ארגן ישיבה, נקבע סדר התנועה לכניסה הלילה וקיבלנו כמה עדכונים. הוא הסביר לנו שהמג"ד עם הפלוגות שאיתו לא הספיקו להגיע לא-טייבה באור יום ולכן הם התמקמו בבתים בריב א-תלתין, בלילה תוכננה חבירה שלנו לכוח שבפיקוד המג"ד שממנה כל הגדוד ימשיך יחד לא-טייבה. <br />אחרי הצהריים התושבים בקיבוץ פינקו אותנו במעין ארוחת ערב מוקדמת, היו לחמניות וסלטים שונים. בשלב מסוים הגיעו גם פיצות ובורקסים, ממש ארוחה מושקעת שגם ראו שהיא עלתה לא מעט כסף. כל התודות שאמרנו באותו יום התקבלו בהנפת יד מבטלת כזו, כאילו שהיה מובן מאליו שזה מה שצריך לעשות, אבל אנחנו ידענו שלא כולם היו עושים את זה, נפלנו על המקום הנכון וזה חימם את הלב להיות בו.<br />בשש בערב היינו על האוטובוסים והתחלנו לנסוע לכיוון פרג, נקודת היציאה. כשהגענו התיישבנו בסדר תנועה וחיכינו לחושך כדי להתחיל ללכת. בזמן ההמתנה הגיע פתאום המפ"מ וביקש שכל אחד יוסיף בקבוק מים על עצמו כיוון שהאספקה שהמסייעת ופלוגה ב' היו אמורים לקבל, ככל הנראה, לא תצליח להגיע אליהם, אז אנחנו צריכים לדאוג שיהיה להם משהו לשתות ולאכול. ככה יצא שכל המשקל שהעמסנו על עצמנו עוד גדל. כל ההמתנה התפללתי שנצא כמה דקות אחרי צאת שבת, שאולי אני יספיק לגנוב את הסיגריה של מוצ"ש לפני שנתחיל ללכת, הייתי צריך את זה. שבת יצאה ולא היה נראה שאנחנו מתחילים לזוז, פתאום ראיתי את קצינת הקישור לידינו. החלטתי לוותר על הסיגריה ולנסות לתפוס שיחה הביתה, תיארתי לעצמי שאמא שלי ניסתה להשיג אותי לפני שבת ולא הצליחה ולכן היא דואגת. התקשרתי ואמא שלי ענתה, לא אמרתי הרבה רק שהכל בסדר. היא התחילה לשאול שאלות על איפה אנחנו ומה עושים אבל לא יכולתי לענות על זה, האויב מאזין, אז התחמקתי ואמרתי שאני צריך לזוז. בסופו של דבר אפילו הספקתי את הסיגריה יחד עם כמה שלוקים מבקבוק קולה שאחד החבר'ה שמר לי.<br />התחלנו תנועה בסביבות תשע. עברנו את הקילומטר וחצי עד הגבול ונכנסנו ללבנון, זהו, אנחנו בפנים. האדרנלין מתחיל לגעוש, מסתכלים לצדדים בחשש, מחפים בכל עצירה, הכל שקט לגמרי, הדבר היחיד שמפריע זה הכתפיים הכואבות. היו הוראות פתיחה באש מחמירות, כי גדוד של הנח"ל שאנחנו מחליפים בדיוק יוצא החוצה. כמו אתמול גם היום ההליכה לא הייתה רציפה, עצירה כל כמה דקות. בשלב כלשהו הגענו למקום שבו היינו אמורים לחבור למג"ד ושם נתקענו לאיזה שעתיים. בתדריכים אמרו שאת האוכל והמים שסחבנו בשביל הפלוגות שהיו בפנים הן אמורות לקחת מאיתנו בזמן החבירה, משום מה זה לא קרה. בסוף הגענו לעלייה. בהתחלה עוד הלכו בנוהל הקודם עשרה מטרים ועצירה ואז היא לא הייתה נוראה. בשלב כלשהו, הקצב נהיה אמיתי והאדרנלין פינה את מקומו לטובת קוצר נשימה ומפלים של זיעה שנכנסים לעיניים. מיקי היה לפני עם הג'ריקן וראיתי שהוא ממש סובל, גם הנשימה שלי לא הייתה משהו, אבל הוא בקושי הלך, סך הכל זה לא צחוק לבנה כזו של 20 קילו על הגב, בלי להחשיב את הנשק והתחמושת שהוא לקח. ניסיתי לעזור קצת אבל השטח לא איפשר, הלכנו בבולדרים ולא על ציר ככה שלא בכל מקום הייתה גישה נורמאלית לעזרה, החלטתי לפחות לא להציק לו אפילו שהוא התחיל לפתוח פער משאר המחלקה.<br />הגענו לכפר ממש לקראת סוף הלילה. נראה ששברנו את שיא הכניסה לא-טייבה, כבוד גדול. התחיל בלגן של כניסה לבתים, היה לחץ להיכנס עוד בלילה שהפך את כל העסק לחובבני משהו. למזלנו, השטח ראה הרבה כוחות צה"ל בשבועות האחרונים כך שבקושי נשארו שם מחבלים. בסופו של דבר נכנסנו יחד עם אחת המחלקות של פלוגה ג' לבית שרק החלק התחתון שלו היה בנוי, הקומה השניה עדיין הייתה בבניה. כמובן שזכינו בקומה השניה, בלי רצפה, בלי חלונות, בלי כלום. הצבנו אבטחה בחורים שאמורים מתישהו להיות חלונות, קבענו כמה נהלים והלכנו לישון על כמה שמיכות שמצאנו בקומה למטה.<br /><br /><br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/48.html"><< ליום הקודם</a> | <a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/68.html">ליום הבא >></a><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a> <br /></div><br /> <br /><o:p></o:p></p><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-116194178043705004?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-1161941746474501572007-03-10T19:01:00.000+02:002007-03-10T19:01:18.966+02:00<div class="Section1" dir="rtl"><br /><p class="MsoNormal" dir="rtl"><br />אחרי משהו כמו שעה וחצי שעתיים העירו אותי לשמירה. בחרתי את העמדה המערבית, היה שם נוף לא רע. הבית ששהינו בו היה על שיא הגובה של השלוחה כך שמבט מערבה מאפשר לראות עד מעבר לסלוקי. השלוחות היו צבועות בירוק, למרות שהיינו בתחילת אוגוסט, והאוויר היה נקי ורענן. הייתה חשיבות לכך שלא יגלו אותנו ולא ידעו באיזה בתים אנחנו נמצאים, אז ניסינו לשמור על העקרונות של עמדה בתוך בית. הרעיון אומר שאם אתה נמצא בצל מי שנמצא בחוץ, באור, לא יכול לראות אותך. הקפדנו לשמור מבפנים בלי להתקרב לחלון. עקרונית הרעיון הזה פועל אבל אצלנו ככל הנראה זה לא עבד, לא היו חלונות והבית היה ממש מואר אז אי אפשר להגיד שהיינו בצל. הבאתי משקפת ומפה כדי שנוכל להתאפס על השטח, שמרתי עם מיקי. החלטנו שהשמירות, לפחות בהתחלה, יהיו בזוגות כדי שאחד ישמור על הערנות של השני. זיהינו את הליטני, את הכפרים בסביבה, ותיצפתנו לתוך הבתים שהיו במורד השלוחה. העמדה המערבית הייתה הצד שבו הבית פתוח לירי טילים ארוכי טווח ולכן הייתה חשיבות לתצפית לטווח הרחוק, עד כמה שזה אפשרי עם משקפת 8x30, מה גם שאת הטווח הקצר כיסתה המחלקה שמתחתינו. איום הטילים מהצד המערבי דרש מאיתנו התארגנות מיוחדת, העדפנו שאנשים לא יישנו בחדרים המערביים, למקרה שיידרש פינוי מהיר, כך שנשאר רק חדר אחד לשינה. היינו שנינו בעמדה, במזרחית עוד שני שומרים, כל השאר ישנו. היה שקט ושלווה, מעין רוגע כזה אחרי כל האדרנלין והזיעה של הלילה. <br />כשירדתי מהשמירה, קפצתי למטה לראות מה הולך שם. כמה חבר'ה שלא הכרתי ישבו על המדרגות, מישהו בדיוק מצא גזיה ואחד אחר הציע לעשות קפה, כמובן שהצטרפתי. מצאנו סוכר די מהר אבל לקח קצת זמן למצוא קפה, כנראה שכבר היו פה חיילים בבית, בסוף מצאתי. הקפה לא היה משהו, בתנאים אחרים אפילו הייתי אומר שהוא מגעיל ושופך אותו בלי לחשוב פעמיים, אבל באותו זמן זה היה להיט, כוס קפה שחור וסיגריה היו ממש במקום. מצחיק לראות איך פתאום הערך של דברים קטנים וטיפשיים עולה כשאי אפשר להשיג אותם בקלות. הסתובבתי קצת בבית כדי לנסות למצוא דברים שיהפכו את השהות שלנו לקצת יותר נעימה. הבעיה העיקרית הייתה בנושא השירותים, לא היו מים זורמים ולכן לא היה פרקטי להשתמש באסלה. למזלנו בקומה השניה, כנראה בגלל שהיא הייתה בבניה, היה חדר עם ערימת חול רצינית מה שהפך את החדר למועמד טבעי שזכה ברוב קולות להיות השירותים שלנו לזמן הקרוב. מצאנו את חפירה שישמש לכיסוי העניינים והוספנו כמה לבנים לישיבה, אפילו תליתי איזושהי שמיכה על הפתח כדי שתהיה קצת פרטיות.<br />מישהו שלף טרנזיסטור ושמענו חדשות. סיפרו על שנים עשר אנשים שנהרגו מפגיעת קטיושה. ברדיו לא אמרו אבל אנחנו מיד ידענו שאלה חיילים, אין כמות כזו של אזרחים שמסתובבת מחוץ למקלט בימים טרופים אלה, בטוח שהם חיילים. הרגשתי על הפנים, זיפזפתי בין כל המחשבות שרצו לי בראש, חשבתי על האימהות של החבר'ה האלה, על חוסר הטעם המחריד ועל האירוניה, אם מותר להשתמש במילה הזו בנושאים כאלה, שיש בלהתגייס לצבא בשביל "להסיר את איום הקטיושות מישובי הצפון", ולמות מקטיושה כשאתה מחוץ ללבנון. חשבתי על זה שאתמול גם אנחנו ישבנו לנו בקיבוץ שנמצא בטווח הקטיושות ולא כולנו נכנסנו למקלטים, זה שלא קרה לנו כלום זה רק עניין של מזל. המון רגשות של תסכול התערבבו לי ביחד. תסכול על המדינה שלנו שנראה שלא מצליחה להתמודד כראוי עם הנושא, תסכול על זה שאני יושב פה, יודע שאנשים בבית בטח משתגעים מדאגה וישתגעו עוד יותר ברגע שיתירו לפרסום שההרוגים הם חיילים ולי אין שום דרך להרגיע אותם, להודיע שהכל בסדר, תסכול על זה שאנשים מתים ואני יושב פה ולא רואה אף מחבל להלחם נגדו. אבל לא היה מה לעשות אז פשוט שכבתי לי במיטה המאולתרת שלי וניסיתי לישון.<br />כשקמתי כולם היו ערים ולא עשו כלום. ארגנו ארוחת צהרים ממה שהיה לנו והתיישבנו לאכול. מידי פעם עלו בקשר בשביל להודיע על חבירה מבית לבית כדי שבטעות לא נירה אחד בשני. הבית של מחלקה 1, שבו ישב גם המ"פ, היה מול הרחוב ונראה ממש יפה, ככל הנראה אחד היפים בא-טייבה. היו לו חלונות אטומים ככה שלא יכלו לראות מבחוץ שיש חיילים בתוך הבית וזה יתרון גדול. סך הכל היה שקט, לא היו בעיות, לא היתקלויות ולא כלום, יצא לנו לשמור שעה בכל כמה שעות, אבל זה לא היה מציק, ממילא לא היה משהו אחר לעשות. שני חבר'ה מהמחלקה השתלטו על הגזיה וכל כמה שעות הכינו תה עם דבש, כך שהיו לנו כמה נקודות אור ביום. <br />אחרי הצהריים הגיע המ"פ ותדרך אותנו בקשר לערב, הוחלט שאנחנו עוברים בית יחד עם מחלקה 3 לבית אחר בצד השני של הרחוב, בעיקר בגלל שלא היו לנו חלונות בבית כך שממש ראו שאנחנו נמצאים שם. התארגנו ללילה, אסור להדליק אורות כדי לא לחשוף את מיקומנו, כל אחד צריך לדעת בדיוק איפה הציוד שלו והכל צריך להיות ארוז בתיקים כך שברגע שנצטרך לנוע נוכל לעשות את זה בלי בעיות ועיכובים. <br />פתאום נשמעה ירייה. זה היה היום הראשון שלנו בלבנון וזה הקפיץ אותנו. היה שקט לשנייה. אם היינו בסרט זה היה הקטע שבו הגיבורים מסתכלים אחד על השני בעיניים פקוחות לרווחה ומבט שואל, אבל כבר היה די חשוך וזה לא היה סרט. אחרי השניה של השקט נהייתה פתאום המולה, כל אחד הגיע לציוד שלו, נשמעו צעקות "מה זה היה?" ו"מישהו מזהה?" אחרי עוד שתי שניות ירד לי האסימון בנוגע למוזרות של הירייה הזו. כשיורים עליך זה מלווה בשריקה או ברעש של פגיעה איפשהו על הבית, מה שאומר שלא ירו עלינו, בנוסף היה לירייה הד מה שאומר שמישהו מתוך הבית ירה, זה גם נשמע מלמטה. אחרי עוד שנייה מישהו צעק שזו הייתה פליטת כדור. המ"פ עלה בקשר לשאול מה קרה, השומר ענה שנפלט כדור, בינתיים המ"מ מלמטה התחיל לעשות מספרי ברזל בשביל לבדוק שכולם בסדר, המ"פ עדיין נשמע לחוץ בקשר, לקחתי מכשיר ועניתי לו, הוא רצה לדעת אם יש נפגעים, בדיוק סיימו את המספרי ברזל, עניתי לו שלא והוא קצת נרגע, הוא שאל מה קרה ואמרתי לו ששלוש, המ"מ מלמטה, מתחקר את זה. מסתבר שאחד החבר'ה רצה לנקות את הנשק, הוא פרק אותו, כנראה לא כמו שצריך, ופלט כדור. למזלנו זה נגמר בטוב ואף אחד לא נפגע. <br />ישר כשמתחיל החושך נהיים עייפים. המ"פ כבר התחיל לעבוד עם מחלקה אחרת שלו על מעבר בית ואחריה הייתה אמורה לצאת מחלקה 3 שאיתה ישבנו. הם יצאו עם כיתה לבית החדש, סרקו אותו והיו אמורים להחביר את שאר המחלקה ואותנו, אבל בסוף הבית החדש שלהם התגלה כממש קטן, הם נכנסו אליו לבד ואנחנו התכבדנו להסתופף בצילה של מחלקה 2. נכנסנו לבית, חושך מצרים, בחוץ בקושי רואים כמה מטרים קדימה, בתוך הבית כמה סנטימטרים. גיששתי את הדרך, ניסיתי להיזהר לא לדרוך על אנשים אחרים, אבל זה לא כל כך הלך. מיקמו אותנו בקומה השניה שלפי זה שהיא הייתה מרוצפת הבנתי שלפחות בנושא הזה נפלנו על בית יותר טוב מהקודם. זו הרגשה מוזרה להיות בתוך בית שאין לך מושג קלוש איך הוא נראה מבפנים, איפה יש חדר, איפה יש ספה או שולחן, איפה מתחילות המדרגות. החושך הזה הפך אותי לנכה וככה גם הרגשתי, חוסר התמצאות מוחלט, אי ודאות בכל צעד, ואפילו שלא היה לי לאן לצעוד זה הציק לי. למרות כל זאת החבר'ה מצאו כמה מזרונים וכריות והלכו לישון, אני התמקמתי על המדרגות כי לא הצלחתי לראות כלום בתוך הבית והעדפתי לדעת איפה בדיוק הציוד שלי מונח, לא מצאתי מזרון או אפילו שמיכה, ניסיתי להירדם על השכפ"ץ אבל מסתבר שלא בשביל זה הוא נועד. בקושי ישנתי באותו לילה.<br /><br /><br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/58.html"><< ליום הקודם</a> | <a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/78.html">ליום הבא >></a><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a> <br /></div><br /> <br /><o:p></o:p></p><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-116194174647450157?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-1161941724628812182007-03-10T19:00:00.000+02:002007-03-10T19:00:29.262+02:00<div class="Section1" dir="rtl"><br /><p class="MsoNormal" dir="rtl"><br />עם אור ראשון כבר הייתי על הרגליים, המ"מ של מחלקה 2 שבדיוק סיים כוננות עם שחר, דיבר עם ירון על הסידור של השמירות. הוא ביקש שבגלל שלא שמרנו בלילה נשמור קצת יותר ביום, עוד כמה חבר'ה מהמחלקה התעוררו וחשבתי שיתחיל דיון סוער, אבל בסוף לא קרה כלום, מתברר שלחבר'ה לא איכפת לשמור, מה זה משנה אם אתה משתעמם בעמדה או בקומה למעלה? גם פה הלכתי לעשות סיור בבית, המבנה עצמו היה חדש, אבל הבית היה מטונף, המטבח היה מפוצץ בכלים מלוכלכים בכל מקום, השיש היה מבולגן ועם ארגזי זבל שמסביבם חגו זבובים, ואנשים ישנים על כל הרצפה של המטבח. אלון וג'וני כבר עמדו ליד הגז. שוב היה חסר קפה, אז הם הכינו תה. אין כמו כוס שתייה חמה וסיגריה על הבוקר. באור כבר היה אפשר לראות יותר טוב את הבית, מסתבר שהוא של איזה עשיר אחד, היה לו חדר מלא במכשירים של BOSCH, כלי עבודה אחרים, ציוד לתאורת גינה וכאלה דברים, אולי משהו יהיה שימושי בהמשך.<br />עליתי לסיור למעלה, העפתי מבט בגג וראיתי בריכת ילדים מלאה במים. זה יכול להיות שימושי. ירדתי למטה והכרזתי על נוהל שירותים, אספנו כמה דליים מהבית, היו אסלות, כל מי שרצה לפרוק היה צריך להביא דלי מים מלמעלה כדי לשטוף את האסלה. לא שזה עזר לסירחון, חדרי השירותים היו מצחינים משתן, אבל לפחות לא הגברנו את הריח.<br />החבר'ה התחילו להתעורר, סידרנו את המקום שבו ישנו, היו ספות מקופלות על הקיר ודאגנו לעצמנו למקום נורמאלי לשבת בו במשך היום. עליתי לשמירה בעמדה הדרומית, סופר פיצוצים ומנסה לזהות של מה הם, זה היה אחד חלש ושריקה אחריו ואז בום חזק יותר - יציאה של תותחנים, שריקה של מטוס ואז בום חזק - חיל האוויר, פיצוץ קרוב - ירי של הטנקים שלידינו. כל השמירה ישבתי עם המשקפת והרצתי תרחישים, מה יקרה אם הם יגיעו מפה, ומה אם משם, מה עושים קודם? שמים אפוד? מדווחים בקשר? יורים או צועקים לחבר'ה שבבית? כמו בכל דבר גם פה התשובה היא תלוי, אם הם יגיעו לאבן הזו צריך כבר להתחיל לירות, אם מהמטע אז יש עוד זמן, אפשר לדווח בקשר, לעלות על אפוד ובמקביל להודיע בשקט בכל הבית.<br />בסביבות הצהריים הבנו שאין לנו מספיק אוכל, הלחם נגמר כבר אתמול, גם אותו אכלנו בפירורים כי היינו צעירים ולא ארזנו נכון. אמורה להגיע אספקה בלילה, אבל כידוע אמור זה שם של דג. אף אחד לא היה באמת רעב, אולי קצת, לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו, אבל הידיעה שאין אוכל עושה את האנשים רעבים, מה גם שלא היה מה לעשות מלבד שמירה כל כמה שעות והשעמום מוביל אותך לחשוב הרבה ובעיקר על מה שחסר לך עכשיו, אוכל. אכלנו כמה קופסאות טונה, כמה כפיות כל אחד. עד הערב גם זה נגמר. כל מה שיש לעשות זה לשבת ולדבר, מדברים בעיקר על המלחמה, על איך זה שאנחנו יושבים כמו שפנים בבית ומחכים לסאגר שיבוא, במקום לצאת קצת החוצה, לסרוק את הבתים מסביב, לנסות למצוא משהו או מישהו, פלוגות אחרות עושות את זה. הן ישבו עמוק יותר בתוך הכפר, אנחנו ישבנו בפאתים כמעט ולא היו בתים לסרוק. היינו רק יומיים בלבנון, אבל זה הרגיש כמו נצח, כנראה בגלל שלא עשינו כלום, הזמן לא זז. התבאסנו שלא הבאנו את השק אורז מהבית הקודם, אז עוד היה לנו אוכל ולא ידענו כמה זה חשוב, היו שם גם כמה עגבניות וחצילים בשדה, גם מהם יכולנו לעשות מטעמים. <br />שוב ארגנו את הציוד ללילה, עכשיו כבר היה יותר קל כשידענו איך הבית נראה, כל אחד בחר לעצמו ציוד שינה שכלל מזרון או שמיכה ומשהו להניח עליו את הראש, חיכיתי לסוף בשביל לקחת משהו, חשבתי שנדון לי עוד לילה של ניסיון לישון על השכפ"ץ אבל למזלי נשאר מזרון מיותם, כרית לא הייתה לי בעיה להשיג, למרות שהיא נראתה כמו הצרות שלי, לך תדע כמה אנשים כבר הספיקו להזיל עליה ריר, בכל זאת הייתי מרוצה, לא היה לי אכפת לישון על זה העיקר לישון טוב. <br />המחלקה שלנו הייתה בכוננות אספקה, ולכן לא שמרנו בלילה. היינו אמורים ללכת עם הסמג"ד לאסוף אוכל שינחית לנו מסוק כמה מאות מטרים דרומה מאיתנו. ישנים הרבה יותר טוב כשיודעים שלא יעירו אותך לשמירה. אם היינו מאמינים בחיל האוויר זה היה יכול לבאס את השינה אבל אנחנו לא, אז ישנו טוב. מה גם שבסביבות השעה תשע ירו סאגר לכיוון הטנק שלידו הייתה אמורה לנחות האספקה, אז כנראה שיחזל"שו את המסוק.<br /><br /><br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/68.html"><< ליום הקודם</a> | <a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/88.html">ליום הבא >></a><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a> <br /></div><br /> <br /><o:p></o:p></p><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-116194172462881218?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-1161941702115781922007-03-10T18:59:00.000+02:002007-03-10T18:59:27.203+02:00<div class="Section1" dir="rtl"><br /><p class="MsoNormal" dir="rtl"><br />התעוררתי בחמש ארבעים לכוננות עם שחר, בלי אספקה ובלי נעליים, פשוטו כמשמעו, שלומי עדיין הסתובב בנעלי ספורט. מהחלונות הצפוניים יכולנו לראות מחלקה של הנח"ל שהתמקמה בבית שהיינו בו ביום ראשון, וזה אומר משהו על רמת החיילות שלהם, הם הסתובבו עם פנסים בתוך בית בלי חלונות כאילו אין מחר. בהתחלה חשבנו שהם מאיזה יחידה מיוחדת, אמרו לנו כוח חטיבתי או משהו כזה, יותר מאוחר הסתבר שזו רק מחלקה של הנח"ל. מה הם קשורים? לאף אחד לא ברור.<br />המ"מ של המחלקה מלמטה שוב ביקש שנעלה לשמור כי לא שמרנו בלילה. במקום להעיר אנשים אחרים החלטתי להישאר בשמירה, ממילא לא הייתי נרדם, ישנתי מתשע בערב עד חמש בבוקר, מספיק בהחלט. אחרי השמירה קיימנו את הטקס היומי של קפה וסיגריה,. כן, אחד החבר'ה הצליח למצוא קפה. כולם התעוררו סופית באזור שמונה בבוקר וישבנו שוב בסלון בוהים אחד בשני ומקללים את חיל האוויר הפחדן על זה שאין לנו מה לאכול. העברנו צנצנת של דבש בין כולם, כל אחד ליקק כפית, לפחות יהיו לנו אנרגיות, אמנם נישאר רעבים אבל לא נמות. עכשיו התחזק הלחץ על ירון, לחץ שהתחיל עוד אתמול, לחזור לבית הקודם ולהביא משם את שק האורז ששכב ללא שימוש במטבח, הוא הלך לנסות לבקש אישור לזה מהמ"פ. שוב עלו רגשות של תסכול ומרמור על כל מה שרק אפשר, חלקן מוצדקות וחלקן לא. האוכל היה נושא שחזר בשיחה ללא הרף, אני אישית הרגשתי על הפנים בגלל הקטע הזה. עם הרעב נסתדר, נשיג כבר משהו לאכול, זה לא שאנחנו במדבר, אבל כשחושבים קצת מעבר, על המשמעות של הדברים, אז מגלים שמשהו פה קצת רקוב. זה מכניס קצת פרופורציות לגבי הלחימה שלנו פה, לגבי צה"ל הגדול והבלתי מנוצח שלא מצליח להכניס אוכל שני קילומטרים אוויריים מהגבול. לא אמרתי את זה בקול אבל כל הזמן חשבתי לעצמי מה אם היינו יותר רחוקים? מה אם זו הייתה מלחמה אמיתית? אם באמת היינו יורים, מאיפה הייתה לנו תחמושת? זה היה עוד נושא. ישבנו כל הזמן במבנים ולא עשינו כלום, איפה צה"ל ההתקפי? היוזם? ואנשים מתחילים לשאול שאלות, בשביל מה באתי לפה? איך העובדה שאני פה, מחכה שסאגר יתפוצץ על הקיר המערבי, תעזור להפסיק את הקטיושות ולהחזיר את החטופים הביתה? ככה אנחנו הולכים לפרק את החיזבללה מנשקו?<br />כל כמה דקות מישהו צעק מלמטה שיש חבירה, כל הבתים של הפלוגה היו קרובים ומפקדים הסתובבו ביניהם, כדי להעביר פקודות, לקחת מים מבור מים שמחלקה 3 מצאה וכאלה דברים. היה חשוב להודיע לכולם על התנועות האלה מחוץ לבתים כדי שאף אחד לא יירה על מישהו מבחוץ. <br />הקפצה! המחלקה של הנח"ל זיהתה משהו בבית 756 שהיה כמה מטרים מערבית אליהם. דבר ראשון שעשינו זה לתגבר עמדות. אחר כך התחילה מסכת ארוכה של בירורים בקשר, האם יש כוחות בחוץ והאם מישהו מהם הגיע בטעות לבית המדובר. אחרי עשרים דקות שבהן יצרו קשר עם כל הכוחות של הגדוד ועם החטיבה, הגיעו למסקנה ברורה שזה לא כוחותינו. הוחלט לשלוח לשם כוח ממחלקה 2 יחד עם הסמ"פ, שישבו איתנו בבית, כדי לסרוק את מבנה 756 באש. הסמ"פ עשה תדריך לכל החיילים במבנה ועלינו לחפות לכיתה שיצאה לשם, הם הלכו, ירו כמה שירו, סרקו את הבית ולא מצאו כלום. מה שכן במהלך החיפוי זיהינו יציאה של קטיושה מכפר כלשהו צפון מערבית אלינו. אחרי שנגמר כל העסק הצלחתי להשוות במפה בין האזימוט לבין השלוחה בשטח והעברתי למ"פ 10 ספרות של הנקודה. לפחות יצא משהו מועיל מההקפצה הזו, אם מישהו יטרח להפיל באזור הזה מתנה של נגיד, חצי טון, בשם תושבי הצפון.<br />בסביבות 11 בבוקר קראו לנו להגיע לקחת אוכל, מסתבר שבסוף הגיעו בשביל הגדוד כמה קיטבגים יחד עם הטנקים שבדרום א-טייבה, הקיטבגים חולקו ונקראנו לקחת את חלקנו. יצאנו למשימת האיכות של מעבר לבית השכן, משהו כמו עשרה לוחמים. בדרך חזור כמובן שעברנו בבית הקודם שלנו, לקחנו אורז וקטפנו כמה עגבניות מהגינה. <br />האמת זה מצחיק, כשחזרנו לארץ שמענו בחדשות על החיילים ש"נאלצו" לבזוז בתים של מקומיים בשביל לאכול, נאלצו לבזוז! האמת היא שהמחשבה של ביזה או משהו כזה בכלל לא עברה לנו בראש, אחרי שאתה חי יום אחד באי ודאות לגבי אם יהיה לך מה לאכול מחר או לא השאלות האלה פשוט לא רלוונטיות, אתה במלחמה ואתה רוצה לאכול כי אתה לא יודע מה יהיה מחר, מצחיק להסתכל על זה כאילו מישהו נפגע מזה שהוא "נאלץ לבזוז", הביזה ממש לא הפריעה לנו, היינו יותר מוטרדים מאם בשק יש מספיק אורז לכל המלחמה ואם יש לנו מספיק שמן בשביל לבשל את האורז הזה. למרות שבסיטואציה הנוכחית היה לנו מספיק אוכל, בדיוק קיבלנו קיטבג מלא בשימורים ואבקת במבה, זה כינוי למה שנשאר מבמבה ששמים אותה בקיטבג מלא קופסאות שימורים, בכל זאת לא התלבטנו לרגע אם ל"בזוז" את האורז או לא, כל כך חזקה היא התחושה של חוסר הוודאות, הניסיון להימנע ממנה מעלים כמעט את כל התחושות אחרות. היה לנו ברור שכל עוד יש לנו אפשרות לבשל אוכל נעשה את זה אפילו אם יש לנו אוכל צבאי, כי מי יודע מתי תהיה האספקה הבאה? <br />חזרנו לנו למבנה שלנו, וג'וני התחיל לעבוד על ארוחת צהריים. בינתיים נשנשו כמה ממתקים שהיו בקיטבגים, עוד תופעה מדהימה. זה כיף לאכול פתאום ביסלי ולשתות שוקו באמצע המלחמה, בדיוק במקום שאתה לא מצפה לזה, אבל דחילק זה מה שאנחנו צריכים? אתה מביא לאנשים משהו לאכול, תביא אוכל לא בלבולי מוח, לא חבל על המקום? מה אם היינו צריכים לעזוב באותו לילה? היינו סוחבים איתנו קופסאות של שוקו? הייתה הרגשה שאיפשהו שם מאחור לא מבינים מה אנחנו צריכים וסתם דוחפים לנו דברים, עד שמגיע משהו, מסתבר שחצי ממנו לא מתאים לצרכים שלנו. <br />בערך בשעה הזו התחילה להסתובב שמועה שאכן נאלץ לעזוב הלילה, השמועה אמרה שאנחנו זזים לכבוש את קנטרה, שנמצאת חמש שש קילומטר מערבית לנו על השלוחה. זה כפר שלא נכבש עדיין בלחימה הנוכחית והוא שלט על הדרך לסלוקי. זו הייתה רק שמועה כי בקשר אף אחד לא אמר על זה כלום, האויב מאזין, רק מי שהיה ליד המ"פ, או יותר נכון ליד הטלפון המוצפן של המ"פ, יכול היה לדעת מה באמת קורה. בכל מקרה זה הפיח קצת רוח חיים בעניינים, הייתה הרגשה כאילו אנחנו הולכים לעשות משהו אחרי שלושה ימים של ישיבה על התחת ושמירה בעמדות, הרגשה שאולי נזכה קצת להלחם. <br />ארוחת צהרים מוכנה. אז מה בתפריט? היה לנו אורז ומעליו קצת סלט ירקות מהעגבניות שקטפנו ומכמה מלפפונים שהיו בקיטבג. אני קיבלתי את התענוג הזה לעמדה כי בדיוק שמרתי. זה נשמע כאילו אני אומר תענוג בציניות אבל זה לא, זה באמת תענוג. אישית אני לא סובל אורז ועוד יותר לא סובל אורז יבש בלי שום רוטב או משהו, אבל בכל זאת זה היה תענוג, זה היה אוכל אמיתי באמצע שום מקום, אחרי שמאתמול בצהריים התקיימנו על כפית טונה וכפית דבש. זה תענוג. באמצע השמירה כל פעם הגיעו אלי חבר'ה ושאלו אותי מה קורה בערב. בתור אחד שמסתובב עם דרגות אנשים חושבים שאתה יודע משהו, לצערי הרב, לא ידעתי יותר מכל אחד אחר ואמרתי את זה לאנשים. בערב הייתה אמורה להיות ישיבה עם המ"פ ואז אולי נהיה יותר חכמים.<br />כשירדתי מהשמירה התחילו לאכול סבב שני של ארוחת צהריים, עוד צלחת של אורז. אחרי האוכל ישבנו כולם בסלון, חלק נמנמו, חלק ביקשו לראות את קנטרה שאליה היינו צפויים להגיע בערב. פתאום אלון וג'וני ירדו מלמעלה ואז התחיל הבלאגן. מסתבר שבשקט בשקט, בלי שאף אחד ישים לב, הם התרחצו להם בבריכה שבגג, מצאו שמפו וסבון באחד החדרים, עלו לגג ופשוט התקלחו בכל המים המלאים בירוקת שהיו בבריכת ילדים הזו, שלך תדע איזה ילדון לבנוני השתין בה. בכל אופן זה הדליק את כולם, תוך שעה וחצי, במשמרות, כדי שלא כולם ירדו ממדים ביחד, כל המחלקה הייתה מקולחת, היו כאלה שהיססו בהתחלה אבל בסופו של דבר הפנים של אלה שהתרחצו שכנעו אותם. אין מה להגיד עם כל הלכלוך ועם כל החששות זה היה כיף. הגג היה עם מעקה מסביב בגובה המותניים והבית שלנו היה אחד הגבוהים בסביבה ככה שאם הולכים שפוף, חוץ ממפעילת מזל"ט שזה יום המזל שלה, אף אחד לא רואה כלום ויותר חשוב אין סכנה שמישהו יחטוף כדור מבית שכן או משהו כזה. ההנאה מתחילה בלהוריד נעליים ולדעת שאני לא הולך לשים אותם חזרה על רגליים מגעילות. אחר כך להיכנס לתוך המים בעיניים עצומות כדי לא לראות את כל הירוקת, לחפוף את הראש, להריח ריח נקי של שמפו, ללבוש גרביים נקיות, זה הפך אותי לאדם חדש. התחלנו לצחוק על קייטנת צה"ל, אוכלים שוקו ולחמנייה, משתכשכים בבריכה, גם כן מלחמה. <br />מוזר איך דבר קטן כמו מקלחת יכול לשנות כל כך, להפוך מקצה לקצה מורל של מחלקה שלמה שפתאום מרגישה הרבה יותר טוב, הרבה יותר יעילה ומדוגמת. זה כמו זריקת מרץ, לפני כמה שעות ישבנו במעגל מתוסכלים וממורמרים והינה אנחנו עכשיו, מלאי מרץ ומוכנים לעשות כל מה שצריך עם הרבה פחות דברים שמטרידים את מנוחתנו הנפשית, רק תביא לנו להלחם.<br />אבל עדיין היו כמה דברים שהטרידו את מנוחתנו הנפשית, באותו יום התחיל הקיצוב. היינו במצב די קשה, עד אתמול התנהגנו כרגיל, אפשר אפילו להגיד שהיינו בהכחשה, כאילו לא ידענו שעומדת להיות לנו בעיה, עישנו כרגיל כאילו אין מחר, אבל היום התחלנו להבין שמחר בשעה הזו הולכת להיות לנו בעיה, התחלנו להבין שהסיגריות האלה שנמצאות תמידית בפיות של החיילים בכל סרטי המלחמה, נגמרות באיזשהו שלב. אני נכנסתי עם שתיים וחצי קופסאות ובאותו יום פתחתי את הקופסה האחרונה, אני עוד הייתי מאלה שמעשנים קצת, יש לי מין סטייה כזו שאני מעשן רק כשיש משהו לשתות, ומים לא נחשבים אצלי בתור "משהו", אבל אחרים היו אפילו במצב יותר קשה ממני. היינו שבעה מעשנים במחלקה, יחסית לא הרבה אבל בכול זאת נכנסנו לסיטואציה הלא נעימה הזו. זה נשמע בעיה פשוטה אבל זה לא, זה הדברים הקטנים שנעלמים ועושים את החיים הרבה יותר חד גוניים, משעממים ומעצבנים. התחלנו לעשן בזוגות, כל אחד שהדליק סיגריה לא יכל לעשן אותה לבד, זה לא שהסכמנו בקול על הכלל הזה, פשוט לא היה נעים לעשן לבד, בזמנים כאלה שאתה יודע שחסר. ברשימה שביקשו מאיתנו להכין, רשימה של דברים שאנחנו זקוקים להם שעברה אחורה למפ"מ, רשמנו בגדול סיגריות אבל מי יודע מה יצליח להגיע אלינו, גם הקיטבג שקיבלנו היום היה בכלל מיועד לגדוד אחר, מסתבר שהיה איזה בלבול שמה בכל העסק הזה.<br />בסביבות חמש הגיע המ"פ יחד עם המ"מים של המחלקות האחרות שהיו בבתים לידינו, כדי לעדכן אותנו במה שעומד לקרות בהמשך. הוא הסביר שהגדוד אמור לכבוש את קנטרה הלילה, בצורה שקטה ככל האפשר, כשהמטרה היא להיכנס לבתים שולטים ברחבי הכפר. העלנו ציר על המפה, ראינו את הבתים שאנחנו אמורים להיכנס אליהם ועם איזה מחלקה אנחנו הולכים. אחרי שהמ"פ סיים התעורר ויכוח קטן על הנושא הזה של כניסה שקטה, סה"כ אף אחד לא יודע מה מחכה לנו בבתים האלה, מה שכן ידוע זה שככל הנראה אין שם אזרחים, אז למה להסתכן ולא להיכנס באש? מצד שני אם נכנס באש יש יותר סיכוי שיזהו אותנו וביום למחרת ידאגו לסדר לנו איזשהו ביקור של משהו מתפוצץ. בעיה. הדעות היו חלוקות, בסוף הוסכם, גם בעיקר כי זו הייתה ההנחיה של המג"ד, שמנסים להיכנס בשקט ואם יש משהו חשוד אפשר להיכנס באש. יצאנו חזרה למחלקה והתחלנו להתארגן לתנועה, להכניס את כל האוכל לתיקים, למלא מים והכל. תחילת תנועה בשעה 11, אחרי שהמסייעת ופלוגה ב' ייצאו. <br />בשעה 20:00 הגיעה פקודה חדשה. עכשיו הולכים לכפר אחר. כל ההכנות היו סתם. שוב, לא ברור מה עושים עד שהמ"פ יגיע לעדכן, מה שכן ברור זה ששום דבר לא ברור, הכל יכול להשתנות ברגע. כשהמ"פ הגיע הוא עדכן שפלוגות ב', ג' ומסייעת הולכות לדיר סירין, ופלוגה א' ואנחנו נשארים בא-טייבה, עם חפ"ק סמג"ד. האמת, כבר לא ידעתי אם זה טוב או רע, מצד אחד הייתי מת לעוף מפה, בעיקר מבחינה בטיחותית, הרגשנו שכל העולם יודע איפה אנחנו נמצאים וכל שנייה יכולים לטווח אותנו, מצד שני לכבוש כפר אחר זה אומר ללכת אל הלא נודע, מישהו יכול להתחייב על רמת ההתנגדות שתהיה שם? כבר לא כל כך ברור איפה יותר בטוח להיות, אז אם לא ברור איפה יותר בטוח אולי עדיף לשנות קצת שגרה? לנסות דברים חדשים? אבל מי אמר שמשהו ישתנה? לפי איך שהדברים מתגלגלים מסתמן שזה מה שאנחנו הולכים לעשות במלחמה הזו, להיכנס לבתים ולחכות, אז אולי עדיף כבר להישאר בבית המדוגם הזה? מה חסר לנו? יש גז, מים לאסלות, מה רע? יש כל כך הרבה שיקולים בעד ונגד והמוח מתחרפן. בסוף מקבלים את הפקודות בשוויון נפש כזה, כבר עדיף שמישהו אחר מחליט בשבילנו.<br />החלפנו את העמדות של המחלקה שאיתה ישבנו בבית, הם התארגנו לתזוזה ויצאו, נשארנו לבד, רק המחלקה, כמו שצריך. השמירה שלי הייתה באזור אחת עשרה בלילה ככה שלא הייתי אמור לשמור שוב עד משהו כמו חמש או שש בבוקר. הלכתי לישון.<br /><br /><br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/78.html"><< ליום הקודם</a> | <a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/98.html">ליום הבא >></a><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a> <br /></div><br /> <br /><o:p></o:p></p><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-116194170211578192?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-1161941682753567962007-03-10T18:58:00.000+02:002007-03-10T18:58:22.770+02:00<div class="Section1" dir="rtl"><br /><p class="MsoNormal" dir="rtl"><br />כל הלילה הפריעו לי לישון, כל הזמן רעש של אכזריות ליד הבית, תיארתי לעצמי שהגיעה אספקה. בסביבות ארבע, ארבע וחצי, אני מתעורר מצעקות של מישהו שמדבר בטלפון, בהתחלה עוד הייתי אפוף ולא הבנתי מה הולך, אבל אחרי כמה דקות זה כבר התחיל לעצבן. יחד עם הקולות של המדבר האלמוני היה קולות של מכשירי קשר עם רמ"ק בווליום די גבוה. לא הבנתי מה הוא אומר אבל, דבר ראשון הוא דיבר בקול בלי לדפוק חשבון, ודבר שני הוא דיבר בפלאפון, שלא ברור מה מכשיר כזה עושה פה בכלל. ידעתי שזה לא מישהו מהמחלקה, אף אחד אצלנו לא היה עושה את זה, כנראה זה מישהו שהגיע באחת האכזריות שהלך לחטוף ממני קצת צעקות. גיששתי את דרכי למטה במדרגות, היה אמור להיות חשוך, הירח כבר שקע בשעה הזו של הלילה, אבל משום מה היה אור מתחת למדרגות, אור חלש אבל מספיק בשביל לראות לאן הולכים. לא הבנתי מה הולך, אורות, קולות של קשר, בן אדם שמדבר בטלפון, משום מה הנושא האחרון הכי הטריד אותי. פתאום ראיתי מישהו מהמחלקה, כנראה שומר שבא להעיר את השומרים שאחריו, שאלתי אותו, בקצת עצבים מי זה שמדבר בטלפון, המח"ט - הוא ענה לי, החפ"ק שלו התנחל פה. וואלה, עכשיו הכל ברור. כל מכשירי הקשר, האור שהם צריכים בשביל לראות מה קורה והמח"ט שמדבר בטלפון מוצפן. עשיתי הערכת מצב מהירה ובעקבותיה שינוי משימה, חזרתי לנמנם קצת עד שיעירו אותי לשמירה שלי בחמש וחצי. <br />כשירדתי לשמירה הסתכלתי קצת על החפ"ק, זה מעניין לראות את זה, איך הם הסתדרו שם, מפות תלויות על הקירות, כמות מכובדת של מכשירי קשר, המון תצ"אות. ראיתי את המח"ט מסביר לקצין ארטילריה שלו איפה הוא רוצה שהתותחנים יירו, זה משהו חדש שנחמד לראות. <br />בסביבות השעה שש זה כבר לא היה נחמד. מישהו דיווח בקשר שיורים עליו, הוא חושב שזה טילים, ויש לו נפגעים בבית, הוא אומר שממשיכים לירות עליו מדרום. זו הרגשה לא נעימה לשמוע בקשר שיש נפגעים, זה חוסר אונים כזה, אתה יודע שמישהו מהכוחות שמסביבך נפגע ואין לך אישית מה לעשות חוץ מלהיות שקט ורציני, אפילו עצוב, למרות שאני לא מכיר את האנשים האלה, בכל זאת, לשמוע את הדיווחים בצורה ישירה, לשמוע את הצעקות והירי שברקע, את הפקודות של מפקד הכוח ולנסות לדמיין מה בדיוק הולך שם, הרגשתי מין שיתוק כזה, כל מה שיש לי לעשות זה לקוות שהם יצליחו לזהות ולטפל במקורות האש. בהתחלה הם ירו סתם לכל הכיוונים, אחרי זה הם חדלו כשהבינו שאף אחד לא מזהה מאיפה יורים עליהם. בקשר השני של החפ"ק שומעים טנק שמזהה מטרות ויורה. המח"ט היה הראשון שעשה אחד ועוד אחד, הוא הבין שמדרום לבית שנפגע נמצאים רק כוחותינו, במילים אחרות יש לנו דו"צ. כשהתברר שכל הבלאגן הוא מכוחותינו ההרגשה שלי הפכה להיות הרבה יותר גרועה, השיתוק הרבה יותר חמור, מילא במצב שבו האויב יורה עליך, עוד יש סיכוי איכשהו להפוך את המצב ולתקוע אותם בחזרה, יש עוד סיכוי לנצח, אבל בדו"צ, במצב כזה, אין מנצחים, כולם מפסידים. אם עד עכשיו התפללת שהכוח שירו עליו יזהה מקורות אש ויוריד אותם, עכשיו אתה מתפלל שהם לא יזהו כלום שלפחות המצב לא יחמיר. אבל העסק נהיה יותר גרוע כשהתחלתי לשמוע את הצעקות של המח"ט. בשנייה שהוא הבין שזה דו"צ הוא נתן פקודה לקשר שלו שידאג לו לקשר עם המ"פ של הטנקים, קראו לו פתיל בקשר. אחרי כמה שניות שהקשר לא הצליח להגיע לתדר הנכון, הוא התחיל לחטוף צעקות, "אתה מוכן להביא לי כבר את פתיל!", ואח"כ "מה קורה פה! למה עדיין אין לי את פתיל?!", הבנתי שהצעקות זה לא משהו אישי כלפי הקשר, כל הלחץ שאני הייתי בו ותחושת החוסר אונים הם כאין ואפס לעומת מה שעבר על המח"ט שכל הגזרה באחריותו, לא פלא שהוא צועק. אבל זה לא הדבר היחיד שהוא צעק, גם אחרי שהקשר שלו הצליח להשיג את פתיל, אף אחד לא ענה, שמעתי את המח"ט צורח בקשר: "פתיל כאן קודקוד קדוש. עבור!" אין תשובה, "תחנות פתיל כאן קודקוד קדוש!" עדיין אין תשובה, אחרי כמה שניות בטון הרבה יותר חמור: "תחנות פתיל כאן קודקוד קדוש אתם יורים על כוחותינו חדל אש, חדל אש מיד!" כלום, אף אחד לא עונה, אף אחד לא מגיב. עכשיו חוסר האונים עולה לרמות שלא יאמנו, אפילו אני התחלתי להתעצבן, יושבים להם כמה חבר'ה בטנק, יורים על כוחותינו ולא מאזינים לקשר, אף אחד, פלוגה שלמה אף אחד לא מאזין לקשר, זה מתסכל, זה מעצבן, זה חסר היגיון. הבית שיורים עליו כבר מדווח שיש לו הרוג. בסופו של דבר הטלפון המוצפן הציל את העסק, המח"ט הצליח לתפוס את מג"ד הטנקים והוא חדל את הטנק. כולם בבית היו בשקט מוחלט. אף אחד לא הוציא מילה. מה אפשר להגיד בכזה מצב? פתאום כל מה שעברנו עד עכשיו מתגמד, רואים את הצדדים הממש מכוערים של המלחמה, הרוגים, פצועים, לא נעים בכלל.<br />אחרי שהמבצע לחדול את הטנק הצליח, התחיל מבצע חילוץ הנפגעים מהשטח. זה היה ביום, וזה הפך את העסק להרבה יותר מסובך, בעיקר כי יש חשש מטילי נ"מ שיפגעו במסוק. היה יפה לראות שכל העצבים שהיו למח"ט כשהוא ניסה ליצור קשר עם הטנק, נעלמו, הוא ניהל את החילוץ בקור רוח מדהים, כאילו לא נהרג לו חייל בדו"צ לפני שנייה, הכל תקתק, ישר נפתחה מפה והוחלט על מנחת שיהיה הכי קרוב שאפשר לכוחות ועדיין מאובטח למסוק, במקביל המח"ט העביר הוראות לקש"א איפה הוא רוצה עשן לחילוץ של תותחנים. אחד אחר מהחפ"ק כבר היה בקשר עם חיל האוויר בשביל להזניק מסוק, נקבעו לוחות זמנים והתחילו עבודה. <br />החליפו אותי בשמירה, הלכתי לנמנם קצת. התעוררתי אחרי שעה כשמעלי מתרוצצים אנשים לכל כיוון ואני שומע תזוזות בכל הקומה, כאילו אנשים מתארגנים למשהו, לא הבנתי מה קורה, חשבתי אולי הגיעו פקודות חדשות, או שיש איזו הקפצה, קמתי וניגשתי לאפוד שלי, אבל בדרך התסבר לי שהחבר'ה רק עושים קצת סדר. האמת זה לא היה קצת, התחילו לעבוד על השירותים ולנקות אותם בצורה רצינית, כמה חבר'ה אפילו ירדו למטבח, יחד עם מים שהביאו מהבור של המחלקה שלידינו, הכלירו אותם ושטפו את הכלים. אחרי כמה דקות הבית היה מבריק, עכשיו הרבה יותר נעים לחיות, הרבה יותר נעים להיכנס לשירותים. קבענו נהלים, והודענו אותם לכל השוהים בבית, כל מי שרצה לחרבן, היה צריך להביא לפני כן דלי מלא מים מהבריכה שלמעלה כדי שיוכל להשאיר אחריו אסלה נקייה, די החמרנו עם הנהלים האלה, אחד החבר'ה אפילו שלח את המח"ט למעלה למלא מים. חייבים, אחרת נחיה בזבל. בינתיים ירון הלך עם עוד חייל או שניים להתעדכן אצל הסמג"ד שהיה שני בתים לידינו. אני לא יודע מי חשב על הניקיון הזה אבל זה טוב, חוץ מהאפקט המיידי שיש ללחיות בבית נקי, יש לזה אפקט חשוב על המורל של אנשים, על זה שהם עושים משהו עם עצמם, לוקחים שליטה על מה שקורה ולא רק סתם נרקבים. <br />ירון חזר עם אספקה ועם פקודות חדשות. מסתבר שהתחילו להתייחס לקיומנו, קיבלנו אישור להוציא סיור בבתים שממערב לנו ובערב מתוכנן לצאת מארב בצפון א-טייבה שאנחנו נהיה חלק ממנו. ירון נתן לי את הכבוד לפקד על הצוות שיצא לסיור. החלטתי לצאת עם שמונה אנשים, שתי חוליות של ארבעה. בחרתי את האנשים והתארגנו ליציאה. לפני היציאה עשיתי תדריך קצר על כמה נושאים חשובים. קיבלנו אישור להיכנס לבתים באש, גם לצורך אבטחה וגם לצרכי הרתעה, היה ברור לנו שכבר יודעים איפה אנחנו אז לפחות שידעו שאנחנו ערניים. החשש הגדול כשיורים בשטח בנוי הוא שבטעות מישהו יירה על כוחותינו ולכן הגדרתי גבולות גזרה ברורים וכיוונים שאליהם מותר ואסור לירות. כמה דקות לפני שיצאנו קיבלנו התרעה מחפ"ק המח"ט שהיה איתנו בבית, מסתבר שאכן זיהו אותנו ויש איזושהי כוונה לתקוף אותנו, ההתרעה הזו הפכה אותי לקצת יותר רציני בנוגע לסיור הזה. יצאנו מחוץ לבית. החלטתי שאת כל הדרך נעשה בדילוגים, צמד מדלג וצמד מחפה עליו. החלוקה לצמדים הרבה יותר יעילה, היא מאפשרת לצמד לחפות ליותר כיוונים וגם לשמור אחד על השני, לא רציתי לחזור עם פחות חייל בסוף המשימה. על כל בית שירינו הודעתי מראש בקשר, כדי שידעו שזה של כוחותינו. הבתים היו ריקים, ברובם היו קופסאות שימורים של צה"ל וכל מיני סימנים לזה שהצבא היה שם כבר בעבר, היה חם ותוך כמה דקות היינו ספוגים בזיעה. באחד הבתים הרחנו ריח של גז, פחדנו שמישהו שם לנו איזה מטען מאולתר אז פינינו בזריזות את הבית. כשהיינו בבית האחרון עלו מולנו בקשר, אמרו שמישהו באחד הבתים זיהה תנועות מצפון. הסמג"ד נתן לנו הוראה לתת מכת אש לכיוון צפון. הנגביסט התלהב, הסיור הזה היה הכדורים הראשונים שירינו בלחימה הזו ועכשיו הוא יזכה גם לירות באוטומט, גם המטוליסט שלנו היה צריך אימון. הם בחרו מטרות לכיוון צפון, הודעתי בקשר, והתחלנו לעשות קצת רעש. את הנפיץ הראשון הוא החטיא, עבר הרבה מעל הבית, גם את השני, התלבטתי אם לאשר לו את השלישי, אי אפשר לדעת מה יקרה ואולי תחסר לנו התחמושת הזו, אבל אז הבנתי שזה חשוב שהוא יפגע, זו תחושת הביטחון שלו בכלי שהוא לא ירה בו כבר שמונה שנים, ותחושת ביטחון חשובה הרבה יותר מעוד נפיץ. את השלישי הוא פגע, השחיל בדיוק לתוך חלון ממרחק מאה חמישים מטר, פגיעה לא פשוטה בכלל, החיוך שלו בהחלט היה שווה עוד נפיץ. בדרך חזור פגשנו כוח ממחלקה אחרת שיצא לסיור מאחד הבתים. זה היה קטע לא ברור, אנחנו בדילוגים הולכים בתוך חצרות ולא על הכביש, כדי שיזהו אותנו כמה שפחות ואם יירו עלינו נוכל לתפוס מחסות, והם, הולכים בשני טורים על הכביש כאילו זו תחילת הטירונות, מסע להכרת האפוד. בהתחלה חשבתי שאני האידיוט, הרגשתי לא נעים שאני מנפיץ לחיילים שלי, ועוד מילואימניקים, דברים שלא צריך לעשות, יותר מאוחר כשהסתכלתי על זה מזווית אחרת הבנתי שלא, עדיף לאבטח את עצמך, ללכת יותר לאט ולהישאר מאחורי מחסות מאשר לשחק אותה גבר ואחר כך לחטוף בגדול. <br />כיף לצאת אבל הרבה יותר כיף לחזור, בשלום. סיורים כאלה זה עניין של מזל, בקלות יכולנו להיתקל ואם זה היה קורה המצב לא היה נעים, אז כשעשינו מספרי ברזל חזרה בתוך הבית שלנו הרגשתי את המתח מתחיל להתפרק. האמת היא שלא הבאנו תוצאות, לא במונחים צבאיים לפחות, לא מצאנו אמל"ח או מודיעין ולא הרגנו מחבלים, אולי עשינו הרתעה, אבל זה לא ניתן למדידה, בכל אופן התוצאות של הסיור הזה היו יותר פסיכולוגיות, לפחות מבחינתנו. לפני כן הרגשנו מסורסים, יושבים בבית ושומרים על עצמנו כמו חבורת פחדנים, מחכים שהאויב ייקח יוזמה ויפתיע אותנו, התחושות האלה יחד עם השעמום הכפוי מורידים את המורל ואיתו ביחד את המתח המבצעי, וזה מסוכן. אז זה שיצאנו סוף סוף מהבית, התחלנו להגן על עצמנו בצורה קצת יותר יעילה, תרם לנו המון. זה נשמע מצחיק, כולה סיור עלוב, אבל זה עשה את העבודה.<br />כשחזרנו חיכתה לנו הפתעה נעימה, לפחות לחלקנו. בתוך הקיטבגים של האספקה התגלו ארבעה פאקטים של סיגריות, לא אחד לא שניים ואפילו לא שלושה, ארבעה. זה היה סימן מעודד, משהו ממה שביקשנו כן הצליח להגיע אלינו. אחרי ארוחת צהריים הלכנו ירון ואני לבית של הסמג"ד, לתדריך בנוגע למארב שתוכנן ללילה. כשהגענו זכינו לראות מחזה סוריאליסטי משהו, על השולחן שמסביבו ישבנו היו, לא פחות ולא יותר, בקבוקי זכוכית של קוקה קולה. החפ"ק מצא קרטון של בקבוקים כאלה באחד הבתים שהוא סייר בהם. זה מסוג הדברים הקטנים שנותנים פיק כזה למצב רוח, זה לא היה קר ובכל זאת מרענן, רק לראות את הבקבוקים האלה על השולחן עשה לי הרגשה טובה, זה כאילו הגיע מעולם אחר, מעולם של חיים נורמאליים, והיה לזה טעם של חיים כאלה. אח, טעם החיים. <br />תוכנן שהמארב יתבצע על ידי שלושה כוחות, חפ"ק סמג"ד, כוח מפלוגה א' ואנחנו, כל כוח יתפוס בית וממנו יתצפת לרחוב. חזרנו למבנה שלנו בשביל להתארגן לעסק בלילה. לקראת הערב הסמג"ד הגיע לאישור תוכניות אצל המח"ט. אין אישור. המח"ט לא רוצה בלאגן בא-טייבה יש לו מספיק בשאר הגזרות. אחרי שעה הגיעה משימה אחרת. חוברים לשאר הגדוד, פלוגה מגדוד אחר באה להחליף אותנו ואנחנו צועדים לדיר סירין, שנמצאת צפון מערבית אלינו, על השלוחה, יציאה באחת בלילה. האמת לא האמנתי שזה יקרה, הפקודה ניתנה בסביבות תשע בערב, גדוד אחר היה אמור להגיע, הסמג"ד היה אמור לעשות להם סיור היכרות בשטח, אנחנו היינו אמורים ללכת עוד ארבעה קילומטרים לבתים החדשים, נשמע קצת הזוי להכניס את כל זה בלילה אחד. אבל איכשהו זה עבד. באחת וחצי יצאנו לדרך ולפנות בוקר היינו מול הבתים שלנו, לא לפני שזכינו לראות את המראה המזוויע של גופת מחבל, יותר נכון חצי גופה, שרופה ואכולה עד העצמות, M16 עקום שהמתפסים שלו נמסו מונח לידה, לא מראה מלבב. אחד החבר'ה התכופף להרים את הנשק, חשב שהוא נפל למישהו, היה מצחיק לראות את הפרצוף שלו כשהוא הבין מה הוא מרים ולמי זה באמת שייך. אותנו ציוותו לבית עם מחלקה אחת וצוות של הפלס"ר שהצטרף לפלוגה כדי להקים עמדת תצפית חטיבתית באחד הבתים שלנו. משום מה לקח שעה וחצי לפתוח את הבית כך שנכנסנו אליו כבר באור יום, הייתה שם דלת אימתנית מפלדה שכמה לבנות חבלה לא הצליחו לפתוח אותה, בסוף התברר שהמפתח מתחת לשטיח, סתם לא, הצליחו לפתוח אותה איכשהו ונכנסנו.<br /><br /><br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/88.html"><< ליום הקודם</a> | <a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/108_27.html">ליום הבא >></a><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a> <br /></div><br /> <br /><o:p></o:p></p><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-116194168275356796?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-1161941639526659942007-03-10T18:57:00.000+02:002007-03-10T18:57:11.789+02:00<div class="Section1" dir="rtl"><br /><p class="MsoNormal" dir="rtl"><br />אחרי שהתארגנו מבחינת שמירות וחילקנו את העמדות בין כל הכוחות בבית, כולם נזרקו לישון. לא הצלחתי להירדם. לא היו מספיק שמיכות או מזרונים ונאלצתי לישון על הרצפה, ניסיתי לישון על השכפ"ץ אבל גם זה לא עבד טוב, זה היה מוזר הייתי עייף אבל לא הצלחתי להירדם. באיזשהו שלב כבר התעצבנתי אז קמתי ויצאתי לסיור היכרות בבית. היה מטבח אבל הגז לא עבד, היו שני שירותים, לשישים איש, נאלץ לחיות קצת בזבל. באיזשהו שלב בוזגלו ניגש אלי, אמר שיש לו שלושים ותשע מעלות חום ושאל מה אפשר לעשות. אמרתי לו שכרגע ינוח, ייקח אקמול ונברר. מה יכולתי להגיד? אין הרבה מה לעשות, זה לא שאפשר לשלוח רכב לקחת אותו, בטוח לא באמצע היום. נעביר את ההודעה הלאה ונקווה שידאגו לפינוי בקרוב.<br />כשכולם התחילו להתעורר הבנתי באיזה ברוך אנחנו נמצאים. היינו שישים אנשים, הבית היה גדול אבל לא עד כדי כך, הוא היה מחולק לשתי יחידות דיור שבכל אחת היה סלון די גדול ועוד ארבעה חדרים קטנים, ובכל זאת לא הייתה אפשרות לזוז בלי לעבור מעל מישהו. חוץ מבעיית הצפיפות הייתה בעיית החלונות, הם היו גדולים, לא מומלץ לעמוד מול חלונות גדולים כשיכולים פתאום משום מקום לירות עליך, דבר שהוסיף קצת קושי לחיים שלנו בבית הזה. הבעיה הבאה, שירותים. לא היו מים לשטוף את האסלה וזה אומר שאם רוצים לחיות בצורה נורמאלית בבית צריך להשתמש בשקיות. לבשל לא הייתה אפשרות מה שאומר שאנחנו הולכים שוב לחיות על האספקה שהבאנו איתנו שלא ברור לכמה זמן היא תחזיק. גם מצבנו המבצעי לא היה מזהיר. ישבנו בבית על קו הרכס הדרומי של הליטני, היינו הכוח הכי צפוני של צה"ל בלבנון, כבוד מפוקפק משהו. בקו הרכס הצפוני של הליטני היו יחמר והבופור ששלטו עלינו כך שכל ילדון עם סאגר יכל לירות על הבית שנכנסנו אליו באור יום עם שתי לבנות חבלה, הסיכוי שלא זיהו אותנו הוא די קלוש. המשימה שלנו הייתה לאבטח את הברך, עיקול בכביש בדיוק מתחת לבית, שירו ממנו בעבר הקרוב נ"טים לכיוון דרום. <br />בצהריים הגיע מישהו מחפ"ק הסמג"ד לבדוק את בוזגלו, הוא היה רוקח במקצועו, היה איתנו בבית פרמדיק אבל לא היה לו כל כך מה לעשות, נתנו לו עירוי ואקמול אבל החום לא ירד. הרוקח הביא לו איזושהי אנטיביוטיקה שהייתה לו ואמר שהיא נבחרה בהתייעצות עם הרופא החטיבתי בנוגע לתסמינים שלו. אמרו לו לקחת ארבע כפיות פעמיים ביום. בלילה אמורים לפנות אותו, אם לא יהיו בעיות. המ"פ הגיע יחד עם הרוקח, נתן פקודות ללילה, עוברים לבית אחר קצת יותר גבוה על השלוחה שלא חשוף לכיוון צפון, יוזמה ברוכה, מה שכן אנחנו תלויים באספקה, היא צריכה להגיע הלילה ועד שהיא לא תגיע לא נזוז.<br />הבחור מהפלס"ר כבר התחיל לעלות על העצבים. כולם היו משועממים, ישבנו בבית ולא עשינו כלום, מה יש לעשות חוץ מלדבר? כל דקה הוא מגיע ועושה "ששש.." מידי פעם אפילו מצרף איזו גערה בסגנון "חבר'ה נו באמת, קצת יותר בשקט". בהתחלה חשבנו שזה בגלל שהרעש מפריע לו לישון או משהו, אחרי זה הבנו שזה לא קשור, כמה בן אדם יכול לישון? מסתבר שהוא רוצה שנשמור על משמעת יום הוא טוען ששומעים אותנו למרחקים ועלולים לגלות אותנו, לך תסביר לו שכל רעש שלא נעשה לא יותר חזק משתי לבנות חבלה. טוב האמת מבחינה עקרונית הוא צדק, כדאי להיות בשקט, לא היינו במיקום אידיאלי ועדיף לשמור על פרופיל נמוך, אבל הוא הגזים, אנשים דיברו בקול נורמאלי בלי צעקות והוא כל שנייה בא לעשות את ה"ששש" שלו, לא חסר הרבה שמישהו יתפרץ עליו, לא מספיק כל הצפיפות והשעמום עוד צריך אותו על הראש?!<br />לפנות ערב שלחנו את בוזגלו לבית של המ"פ, לשם אמורה להגיע האספקה ואז גם ייפנו אותו, חילקנו בינינו את המחסניות והרימונים שהיו לו, עוד לא ידענו מה הולך לקרות. הלילה ירד והתחלנו לחכות לאספקה, שוב לא מצאתי משהו לישון עליו ובקושי נרדמתי. בסביבות אחת בלילה הסמל של המחלקה שהייתה איתנו העיר אותי, הוא ביקש שנחליף אותו בתורנות, מסתבר שצריך מפקד תורן ער כל הזמן שיעשה סבב בין העמדות ויוודא שכולם ערים. החלפתי אותו, עוד שעה של כאב גב, פחות שעה של כאב גב, מה זה כבר משנה? בבית היה חושך מצרים, הירח כבר שקע ולקח לעיניים שלי קצת זמן להתרגל לחושך, בינתיים המשכתי לדרוך על אנשים ששכבו בכל מקום. מהקשר הבנתי שהאספקה עוד לא הגיעה, חשבתי שבגלל זה אנחנו לא זזים אבל משנה 1 עדכן אותי שממילא ביטלו לנו את התזוזה, משהו בקשר לזה שאנחנו צריכים לאבטח את הברך כי האוגדה נעה הלילה לסלוקי. אז ישבתי ככה בלילה, בפוזת האדם החושב, והרהרתי לי על המצב. זה די מבאס לדעת שאתה יושב במקום חשוף ומגעיל מבחינה מבצעית, גם מבחינת אחרות אבל עם זה עוד אפשר לחיות, ומישהו שם למעלה בשרשרת פיקוד לא מאשר לך לאבטח את עצמך בצורה טובה יותר. המצב לא היה טוב בכלל, די דאגתי מזה שנחשפנו בזמן הכניסה לבית וכל שנייה יכולים לטווח אותנו, אבל מה כבר יש לעשות? מחכים, כמו ברווזים במטווח, אולי יירו עלינו, אולי לא, ניקח צ'אנס. אנחנו מצידנו, בתוך הבית, עשינו כל מה שאפשר כדי לאבטח את האנשים, אף אחד לא ישן בצד הצפוני, היו שם רק עמדות ומי שלא היה צריך להיות בצפון לא היה שם, אבל זה לא מספיק, לא מספיק בכלל, כל יום בבית הזה הוא הימור על החיים שלנו, ולא הימור בסיכויי זכייה גבוהים.<br />בסביבות שלוש וחצי לפנות בוקר, שמענו את החבירה של האספקה בקשר, הגיעו שני טנקים עם קיטבגים בבטן. התחלתי להירגע, יפנו את בוזגלו, הוא יקבל טיפול והכל יהיה בסדר, לא שלפני כן חששתי לחיים שלו אבל הוא לא במצב טוב, בשלב כלשהו ביום החום שלו טיפס קצת מעל לארבעים מעלות, אם הוא לא היה במילואים הוא כבר היה במיון. בתור מפקד היה לי קשה לדעת שחייל שלי צריך משהו ואני לא יכול לעזור לו, הרגשתי חסר אחריות אפילו שידעתי שזה לא תלוי בי, תמיד יש את ההרגשה שלא עשיתי מספיק, אז זהו עכשיו זה נגמר, הטנקים ייקחו אותו והכל יהיה בסדר. אבל משום מה זה לא קרה, פתאום שמעתי בלאגן בקשר, המ"פ קרא לטנקים לעצור, הם לא עצרו, הוא אמר משהו על פרח אבל זה לא עזר, שורה תחתונה לא לקחו את בוזגלו. מהקשר לא הצלחתי להבין מה בדיוק הלך שם ולמה לא פינו את בוזגלו, יותר מאוחר כשהמ"פ הגיע אלינו הוא הסביר לנו מה בדיוק קרה. המט"ק פחד שהוא לא יספיק להגיע חזרה לפני שיעלה האור אז הוא נסע. חשבתי על זה עוד פעם, הוא פחד - אז הוא נסע, השאיר פצוע בשטח, פצוע שאלוקים יודע מתי יפנו אותו. שאלתי עוד פעם בשביל להיות בטוח שהבנתי נכון, שום דבר לא השתנה, הוא פחד, זו הייתה הסיבה. בהתחלה הייתי עצבני, זה פשוט ברמת הביזיון, הבן אדם, לא יודע אם אפשר לקרוא לו מפקד, התעלם מכל הקריאות אליו ונסע, למה? כי הוא פחד! זה מרתיח. כמה שניות מאוחר יותר, כשמפלס העצבים ירד והיה אפשר קצת לחשוב על העסק, הבנתי את משמעות הדבר והתחלתי גם אני לפחד, יותר נכון לדאוג, ולא רק לבוזגלו אלא בכלל, אפילו לא רק לעצמנו, אלא לכל החיילים או יותר מזה לכל הצבא, לאיזה מצב הגענו? מפקד כל כך מפחד מסאגרים שהוא לא יכול לעצור, לפתוח כבש, להעלות פצוע ולנסוע, כמה זמן זה לוקח? חמש דקות? בהגזמה. זה מדאיג, זה אומר שיש משהו רקוב, זה לא כיף להלחם ככה, כשאתה מבין שלא כולם יעשו הכל בשבילך, כשאתה יודע ששריונרים מסביבך כל כך מפוחדים שלא בטוח שהם יוכלו לעזור לך. לאיפה הצבא שלנו הגיע?<br /><br /><br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/98.html"><< ליום הקודם</a> | <a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/118_27.html">ליום הבא >></a><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a> <br /></div><br /> <br /><o:p></o:p></p><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-116194163952665994?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-1161941618239323472007-03-10T18:56:00.000+02:002007-12-11T22:54:24.293+02:00<div class="Section1" dir="rtl"><br /><p class="MsoNormal" dir="rtl"><br />קמתי בבוקר, מדוכדך. את בוזגלו לא לקחו, אנחנו נשארנו באותו בית צפוף ומגעיל, ונוסף על זה היה שעמום תופת. חוץ מלישון לא היה מה לעשות, אה סליחה, הייתה לנו גם חבילת קלפים אז שיחקנו קצת מידי פעם למרות שאחרי כמה ימים זה כבר מתחיל להימאס. למזלנו הטנקים מאתמול בלילה לא פחדו בזמן שהורידו את האספקה ככה שלפחות היה לנו מה לאכול, לא הרבה אמנם אבל משהו. למה לא הרבה? כי החלוקה של הקיטבגים בין כל המחלקות הפרישה לנו שני קיבטגים, שלצערנו הרב לא היו מלאים רק באוכל, היו בהם עוד כמה הפתעות, חלקן באמת שוות אבל את חלקן היינו מחליפים בשמחה בעוד משהו לאכול. הייתה בקיטבגים ערכת היגיינה שכללה כמה דברים טובים כמו מגבונים לחים, שקיות חירבון, כאלה שמלבישים אותן בתוך האסלה מחרבנים בתוכן ואחר כך קושרים וזורקים לכל הרוחות, היו גם מברשות ומשחות שינים, עד פה הדברים היעילים, אבל היו בערכה גם דברים לא קשורים: שמפו, קרם לחות, סבון ידיים וכאלה דברים חסרי טעם, טוב שלא הביאו לנו צבע לשיער, היינו פותחים סופר פארם סניף דרום לבנון. כמובן ששוב הגיעה אבקת במבה, כי הצבא שלנו לא לומד כל כך מהר, אבל לא נורא, במצבנו אסור להתלונן הכל יכל להיות יותר גרוע, אם לא היינו מקבלים אספקה בכלל. <br />בצהרים הודיעו בקשר משהו על זוג זקנים שמישהו זיהה, אמרו שהם נבדקו כבר על ידי הגדוד שלידינו, אבל בכל אופן כדאי להיזהר. הם היו אמורים לעבור ממש ליד הבית שלנו, עברנו בין העמדות והודענו לכולם להיות בשקט, אי אפשר לדעת מי הם באמת ועדיף שלא ידעו שאנחנו פה. כשהם התקרבו הם נראו ממש מסכנים, הם הלכו לאט כפופים, כל כמה צעדים עצרו לנוח, זה היה קטע מוזר, 60 איש נמצאים בתוך בית ועוקבים אחרי תנועה של שני זקנים, כולנו היינו בשקט מופתי, המ"מ שלי בטירונות היה מתגאה בנו אם הייתה לנו כזו משמעת לילה. זה מוזר למה הסיטואציה הופכת אותך, מצד אחד אתה רואה זוג זקנים בקושי הולכים, סביר להניח שאין להם מים ואוכל מאותה סיבה שלנו אין, הם היו כבר כמה שבועות בתוך הכפר שחטף הפצצות ועברו בו כמה גדודים של חיילים, מן הסתם הם מפחדים ואם לא אז משהו אצלם דפוק. מצד שני זו מלחמה, אם יש מקום שצריך להיות בו חשדן זה פה, זה החיים שלנו על הפרק. מה עושים אם יש להם מטען? מה קורה אם הם מגלים אותנו? אולי הם תצפיתנים של החיזבאללה? זה נשמע קצת פראנואידי אבל למה לא? איך אפשר לדעת, הם הרי בתחפושת המושלמת לצורך זה. לכן העדפנו להיות בשקט שהם לא יגלו אותנו, יעברו ונסגור עניין. אבל זה לא קרה. משום מה הם החליטו לעצור, עשרים מטר אחרי הבית שלנו, על הכביש, הם יכלו להמשיך עוד חמישים מטר לצל של תחנת דלק שהייתה בהמשך הרחוב, אבל הם לא עשו את זה, פשוט עצרו. מה עושים? מה כבר יש לנו לעשות? נשארנו בשקט. הם לא הראו סימן שהם מזהים אותנו ואנחנו נשארנו לתצפת, אולי יקרה משהו. אבל חוץ מלצעוק כמה דברים בערבית הם לא עשו כלום. לנו היה משהו ששבר את השגרה לכמה דקות. <br />בשעות אחרי הצהריים מישהו הזכיר לי שאנחנו ביום שישי. קיבלתי שוק, אשכרה לא שמתי לב, זה מדהים איך הימים מאבדים משמעות, הייתי צריך לספור אצבעות בשביל לגלות שהוא צודק והיום אכן יום שישי. כל יום פה דומה לזה שלפניו, לא יודעים מה קורה ולמשך כמה זמן זה יקרה. גם אין לאן לשאוף, זה לא שבשבת נחים, עושים אותו דבר. זה גם לא שיודעים שעוד כך וכך זמן הולכים הביתה, לא ידוע מתי כל זה יגמר. אין משמעות לזמן, הוא מאבד מערכו, אין הבדל בין הימים ולכן לא שמים לב כמה מהם עברו. האמת שכשכבר יודעים איזה יום היום אז יש הבדל, בהרגשה. זה סיפור אחד להיות במלחמה ביום שלישי וסיפור אחר לגמרי להיות במלחמה ביום שישי. ביום שישי האלטרנטיבות הרבה יותר אטרקטיביות אז להיות בחור שהיינו בו עושה הרגשה רעה. יום שישי אחרי הצהריים, לפחות אצלי, זה זמן מיוחד, הזמן שלפני כניסת שבת, זמן שנרגעים מכל השבוע, מסדרים דברים אחרונים ומחכים להרגשה הרצינית הזו של ערב שבת. בדרך כלל יום שישי מרגיש אחרת, אבל לא באותו יום שישי. באותו יום הרגשתי חרא על זה שאני לא מרגיש. על זה שאני נמצא במקום העלוב הזה ואפילו לחשוב כמו שצריך אני לא יכול, כי שום דבר לא מצליח להוציא מהראש את הכאן ועכשיו, אין סיכוי להתנתק, אין סיכוי להגיע למקום אחר, אפילו לא בדמיון. גם כשעוצמים את העיניים שומעים את ההדים של הפיצוצים מכל כיוון, גם אם סותמים את האוזניים, מישהו כבר ידרוך עליך. אין לאן לברוח, אין פרטיות, אין מקום אחר, הכל כאן ועכשיו. כנראה בגלל זה נהניתי כל כך מהסיפור על היפני ונהג האוטובוס. הפתיע אותי שזה עניין אותי, אף פעם לא חשבתי שאני יכול להתעניין במישהו שיישב מולי ויספר סיפור, לא איזה משהו יותר מידי עמוק ובעל מסר שכלי, פשוט סיפור, חשבתי שזה נגמר, שזה שייך לשעת סיפור בגן, אבל מסתבר שזה עושה את העבודה. איכשהו מצאתי את עצמי מצטרף לסיפור כזה שאחד החבר'ה סיפר. לא הכרתי אותו, הכרתי רק את אלה שהוא סיפר להם, שני חבר'ה שהיו חיילים שלי כשהייתי מ"כ. הצטרפתי, בהתחלה מתוך סקרנות, אחר כך אפילו התחלתי ליהנות. ההוא שסיפר את הסיפור גם המציא אותו וכנראה בגלל זה הוא סיפר אותו כל כך יפה, הוא הכיר את כל הפרטים הקטנים. איכשהו זה עבד לו, הוא הצליח במשהו להוציא אותי מההרגשה, הוא הצליח לתאר עולם אחר, עולם שבו אפילו לשנייה שכחתי איפה אני נמצא עכשיו, מצאתי את עצמי שוכח את הזבל שיש מסביב, את השעמום, את הריח המצחין של אנשים שהלכו כמה קילומטרים טובים ולא התקלחו כמה ימים טובים, את הירוק המאובק שנמצא בכל מקום, עם הפסים השחורים מהירידות במקום בתוך שדות שרופים, את הרעש של הקשר, שלפעמים חזק מידי ולפעמים חלש מידי, את הניצנים של הרעב שמתחילים להרגיש, רעב גופני ונפשי, רעב למשהו אחר. <br />מישהו הצליח להפעיל את הגז, ג'וני הכין ארוחת ערב מבושלת, ארוחת שבת לפני שבת, אפילו ערכנו לעצמנו שולחן, על הרצפה, עם מפת ניילון שמעוטרת באמרות בערבית ועם צלחות שעשויות מבקבוקים. התפריט כלל אורז לשם שינוי, אין מה לעשות חייבים לגוון קצת, לא?! אחרי האוכל, כשכבר נהיה חשוך, הלכתי לישון, אני קיבלתי את המשמרת השניה של המפקדים, מעשר וחצי עד אחת. בעשר וחצי התעוררתי מהטלטולים של מ"מ 1. הוא סגר אותי על מה שקורה מסביב, מדרום אלינו יש טנק תקוע שצריכים לחלץ אותו הלילה, אז אם אחד החבר'ה רואה משהו מהכיוון ההוא, אין צורך לדאוג. עברתי בין כל העמדות, וידאתי שכולם ערניים ויודעים על מה שקורה בגזרה. ביררתי מה עם זוג הזקנים שעדיין היו באותו מיקום מהצהריים. שעתים וחצי זה הרבה זמן להעביר בלי לעשות כלום אבל בסוף הוא עבר. למזלי כשחזרתי לישון עדיין מצאתי את השמיכה והכרית שישנתי עליהם יותר מוקדם באותו לילה, מסתבר שיש יתרונות לזה שחיים בחושך מוחלט, אם משאירים משהו במקום מסוים הוא לא נעלם, כי אף אחד לא ראה אותו. עם השמיכה והכרית נרדמתי תוך שנייה. <br />הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בהפתעה. בפעם הראשונה לא הבנו מה בדיוק עבר אותנו, לא שהיה לנו סיכוי. התעוררנו מהרעש, רעש של שריקה, שריקה קרובה וחזקה, ממש מעל לראש שלנו. כל אחד רץ ישר לאפוד שלו, היה בלאגן לרגע עד שכולם התאפסו, מישהו שאל, או יותר נכון צעק, "מה זה היה?" ואז הגיעה התשובה מחלק אחר בבית: "סאגר!" <br />נראה לי שאפשר לכנות את זה בשם אימת המלחמה. ידענו מה הסאגרים עושים לטנקים, יש לנו פצוע שלא פונה כי המט"ק פחד מסאגרים, שמענו מה קרה בגזרות אחרות, כשירו סאגרים על בתים שהיו בהם חיילים. כולנו היינו מודעים בדיוק לחומרת המצב. לא היה צריך לתת שום פקודה, כולם ידעו מה לעשות, לשים קסדה ולהתפנות מהחדרים הצפוניים, זה כל מה שהיה לנו לעשות. אה, ועוד משהו, לפחד, כי באמת אין שום דבר אחר לעשות. כשהשני עבר מעלינו כבר קיבלנו אזהרה מהעמדה של הפלס"ר, מסתבר שהם זיהו את השיגור, האמת היא שהעדפתי לא לקבל אזהרה, ממילא אין מה לעשות, שומעים את האזהרה "סאגר, סאגר!", מורידים את הראש, מעקמים את הפה ומחכים לשמוע את הפגיעה בקיר של הבית. ואז שומעים את השריקה, את העוצמה שעוברת מעל לראש, ונושמים לרווחה, החארות פספסו עוד אחד. עדיף כבר לא לדעת, עדיף לשמוע ישר את השריקה, או את הבום על הקיר של הבית, ממילא אי אפשר לעשות כלום אז לפחות אם זה שריקה הרווחנו כמה שניות של חוסר דאגה. אם זה היה סרט אמריקאי, אז זה היה השלב שבו רואים פלאשבקים של הגיבור, תמונות שלו מהעבר, בספרים היו קוראים לזה "כל החיים עברו לפניו ברגע", אבל לא היינו בסרט, היינו בחיים האמיתיים ומשום מה זה לא קרה, לא היה פחד מוות באוויר למרות שכשחשבתי על זה יותר מאוחר ידעתי שכן היה צריך להיות. זה לא שאני גיבור או מאצ'ו שלא רואה את הפחד ממטר, היו לי תחושות של חוסר אונים ושל ציפייה כזו שהכל יגמר, אבל לא היה פחד, לא כמו שאני מכיר פחד, היה פחד רציונאלי כזה, ישבתי לי שם עם קסדה על הראש ולבוש בשכפ"ץ חשבתי לעצמי עכשיו אתה אמור לפחד אבל ההרגשה לא הגיעה. לא ברור לי למה זה קרה, יכול להיות שיש איזו חסימה רגשית כזו שלא אפשרה לי לפחד, אולי זה לא היה מספיק מוחשי, אולי זה פשוט נאיביות כזו, אתה משכנע את עצמך ש"לי זה לא יקרה". אחרי הטיל השלישי כבר הבנתי שמשהו דפוק, לא יכול להיות שהם יורים עלינו ומפספסים כל כך הרבה טילים, הם לא כאלה גרועים, עד שבקשר של הפלס"ר, שהאזינו על החטיבתי, שמענו שיורים על הטנק שנתקע מדרום אלינו. הלחץ קצת ירד אבל עדיין לא הרגשנו בטוחים לגמרי, זה עדיין לא אומר שוויתרו לנו. אחרי הטיל הרביעי אנשים כבר חזרו לישון, ובצדק, לא היה שם דבר אחר לעשות, חלק אפילו הורידו קסדות ושכפ"צים, אצלי התעורר משום מה דחף לא ברור לראות את הדבר הזה, את המקור של השריקה. הלכתי לעמדה הצפונית וישבתי שם עם ההוא שבדיוק שמר, הוא הראה לי מאיפה נורו הטילים וחיכינו לראות את כדור האש מתקרב לעברנו. לא ברור לי למה רציתי לראות את זה, יכול להיות שזה נבע ממאצ'ואיזים ילדותי כזה שאני אוכל להגיד אחרי זה ראיתי את הסאגר נורה לכיוון שלי, יכול להיות שסתם מתוך סקרנות או צורך לעודד את השומר בעמדה שלא יכל לעזוב אותה, בכל אופן לא חשבתי על זה שמסוכן שם או משהו, פשוט רציתי לראות אז הלכתי לראות, באופן מוזר הפחד לא היה שם. כמובן שלא הצלחתי לראות, בדיוק כשהם ירו את הטיל החמישי הייתי במסדרון במעבר בין עמדה לעמדה ואחר כך הם עשו איזושהי הפוגה.<br />באותו לילה הפלס"רניקים הרוויחו את לחמם. הם זיהו את הבית שממנו ירו את הטילים. בכל זמן הירי הם עבדו קשה להוציא עשר ספרות ולטווח את הארטילריה על הנקודה. אבל ארטילריה זה מה שנקרא נשק סטטיסטי, הסיכוי שהיא תפגע בדיוק במטרה הוא קטן, והם ידעו את זה, המחבלים, כך שלמרות הירי הארטילרי הסאגרים לא הפסיקו. לוחמי הצבא האירני לשחרור לבנון פשוט דילגו את העמדה שלהם מבית לבית, כל פעם ירו ממקום אחר, באותו איזור אמנם, אבל הארטילריה לא הצליחה לפגוע בהם. הזמינו גם את חיל האוויר לחגיגה, הוא הגיע מאוחר, בערך שעתיים אחרי שהתחיל הירי, והוריד כמה פגזים טובים על הבתים שמהם נורו הטילים. שעה וחצי אחרי שחיל האוויר סיים את הכתישה של הכפר עברו מעלינו עוד שני טילים. מאותם בתים ביחמר. בזבוז זמן, חבל שלא אישרו מסוק שהיה יורה בהם בזמן אמת, לא שעה אחרי שהם התחפרו בבונקר שלהם עם נרגילה וקפה שחור חזק.<br />היה מוזר לראות את ההבדל בין ההתקפה השניה לראשונה. בהתקפה הראשונה כולם התעוררו שמו קסדות ושכפ"צים, ישבנו ביחד וקיללנו את כל העולם, ספרנו את הסאגרים שעוברים לנו מעל לראש ובכינו על זה שאנחנו עדין נמצאים בבית הזה. בהתקפה השניה, של שני הטילים האחרונים, חצי מהאנשים בכלל לא התעוררו מהצעקה "סאגר!", וחצי ממי שכן התעורר פשוט הסתובב לצד השני והמשיך לישון כאילו לא קרה כלום. מפתיע לראות איך אנשים מסתגלים מהר לכל מצב, אפילו למצב שהם נמצאים בסכנת חיים. הטילים אמנם עברו מעלינו אבל לאף אחד לא הייתה הבטחה שהם לא יוכלו לפגוע בנו, אבל בכל זאת החיים ממשיכים וצריך לישון, למה שאני אקום בארבע בבוקר בשביל לשים שכפ"ץ? מה קרה? מלחמה? אם הטיל לא יפגע בבית אז סבבה, אם הוא יפגע ממילא זה לא יעזור, אז למה?<br /><br /><br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/108_27.html"><< ליום הקודם</a> | <a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/128.html">ליום הבא >></a><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a> <br /></div><br /> <br /><o:p></o:p></p><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-116194161823932347?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-1161941370214411712007-03-10T18:55:00.000+02:002007-12-11T23:03:36.092+02:00<div class="Section1" dir="rtl"><br /><p class="MsoNormal" dir="rtl"><br />התעוררתי מליל הזוועות שיותר מאוחר זכה לשם "ליל הסאגרים", והלכתי לראות אם השירותים פנויים. למזלי עדיין היה מוקדם אז יכולתי למצוא לי שקית נורמאלית ולעשות את מה שאני צריך בשקט, בבטחה ובלי לחץ. אחרי שיצאתי עשיתי לעצמי טיפול הייגני קצר, שטפתי ידיים עם סבון, צחצחתי שיניים, זה תורם מאוד להרגשה. אחרי זה עברתי לסיור בין העמדות. זוג הזקנים עדיין ישב לו על הכביש, לא נראה שמה שהלך פה בלילה האחרון הזיז להם בכלל. ניגשתי לבדוק את מצב האספקה שלנו, הוא לא היה להיט, בכלל לא, אולי זה יספיק לנו לשתי ארוחות היום, בטוח לא יותר מזה, זה היה מצב לא נוח בכלל, במיוחד לאור מאורעות הלילה האחרון, סביר להניח שלא יצליחו למצוא אף מט"ק שיגיע לאזור שלנו וספק אם יהיו מוכנים לשלוח מסוק. כל מה שנשאר לנו זה לקוות שנעבור בית ושיהיה בו אוכל וגז כדי שלא נרעב. <br />הייתה הרגשה של שבת בבוקר, שלווה ורוגע, השקט הופר כל כמה דקות על ידי רעש של פגז פה ושם, אבל עדיין נשארה ההרגשה, אפילו הקשר היה שקט. דאגתי שאחד המפקדים האחרים יחליף אותי בכוננות, החלטתי לעשות לעצמי טיפול רגליים. אחרי שבוע שמורידים נעליים רק לכמה דקות כל כמה ימים בשביל להחליף גרביים, צריך לעשות איזשהו אוורור קצת יותר ארוך. מצאתי מגבונים לחים כך שאפילו יכולתי להתפנק בניגוב ריחני. הלכתי למדרגות כדי לא לחנוק את כל החבר'ה וישבתי לי ככה, שרוע על שלוש ארבע מדרגות, בלי נעליים, עם נוף של לבנון שנשקף מולי דרך החלון הקטן שהיה בקיר שממול. לאט לאט הגיעו המחשבות, בעיקר על מה שהיה בלילה. התחלתי להבין שבצורה מסוימת אפשר להגיד שהיה לנו נס. לא היה מנוס מלהודות בכך שככל הנראה המחבלים לא זיהו את מיקומנו, אין לי ספק שאם היו מזהים אותנו היו יורים עלינו, הם לא פראיירים, וזה שלא זיהו אותנו היה סוג של נס, אחרי הכניסה הרועשת שלנו לבית, עם שתי לבנות חבלה ויריות מסוגים שונים של כלי נשק על הדלת, אחרי שהייה של שישים אנשים למשך יומיים בתוך בית צפוף על קו רכס, לא ברור לי איך לא זיהו אותנו אבל מזלנו שזה לא קרה. איכשהו המחשבות שלי נדדו והפכו לפנטזיות, פנטזתי שאנחנו יוצאים, לפחות להתארגנות או משהו, ואז חזרתי מהר לעולם המציאותי והתחלתי לחשוב איך אנחנו יכולים להתכונן טוב יותר אם יתנו לנו לצאת ולחזור. זה הוביל אותי לחשוב על זה שמשום מה כל מה שהתמודדתי איתו בימים האחרונים לא קרוב בכלל למה שחלמתי שאני אתמודד איתו במלחמה. נראה לי שלכל לוחם יש את החשש הזה שלא מדברים עליו, את סימן השאלה איך הוא יתפקד במצבים כאלה, במצב של קרב אמיתי, לא איזה פלסטיני שיורה בלי לכוון אלא קרב מול לוחמים קצת יותר רציניים, שיודעים לשלב בהתקפות שלהם גם פצמ"רים וטילים, שיודעים לכוון ולפגוע, לעשות איגוף ולהשאיר רתק. השאלה מתחדדת יותר כשאתה נהיה מפקד, כשיש לך אחריות, כשאתה צריך להגיד מה לעשות. כל אחד יכול לנסות לנחש איך הוא יתפקד, על סמך התנסויות דומות, אבל נראה לי שזה אף פעם לא דומה למצב האמיתי וזה לא דבר ברור מאליו להצליח להתרומם מעל הפחד מהטיל או מהצלף, מעל הצעקות של החברים הפצועים, מעל הבאלגן שיהיה בקשר, ולהצליח לתפקד, ולא סתם לתפקד בצורה טובה, אלא בצורה הכי טובה, כדי לנצח, להיות יותר טוב מלוחם הצבא האירני שממול כדי שהוא לא יהרוג אותי, ולדאוג לכך שלא רק שאני יתפקד בצורה יותר טובה אלא גם אלה שמסביבי, כי לבד אני בטוח לא אצליח לנצח. להצליח לחשוב בצורה צלולה ולמרות כל ההפרעות מסביב לנתח את המצב במהירות וביעילות כדי לשמור על החיים שלי ושל החברים שלי. אבל במלחמה הנוכחית במקום כל זה נתקלתי בקשיים אחרים, אפשר לכנות אותם קשיים ללא אדרנלין. התמודדנו בעיקר עם שעמום, עם צפיפות ועם רעב, לאו דווקא פיזי, יכול להיות שבמקרים מסוימים פסיכולוגי שמגיע ביחד עם השעמום. ניסיתי להקדיש מחשבה לשאלה הגדולה ביותר מבחינתי, איך בתור מפקד אני יכול והיה ברור לי שאני צריך, לדאוג למורל של הלוחמים, לזה שלא נהיה משועממים וממורמרים ברמה שתפגע ביכולת המבצעית ובערנות שלנו. זו שאלה קשה שהטרידה את מנוחתי ולא הייתה לי תשובה עליה, היא צצה לי די במפתיע, זה לא משהו שחשבתי שנתקל בו במלחמה, שעמום, מהרבה דברים אחרים לא הייתי מופתע אבל שעמום? אז חשבתי לי שאם אנחנו יוצאים החוצה חשוב לחזור עם כמה אמצעים בסיסיים, עוד כמה חפיסות קלפים, חוברות תשבצים, וכאלה דברים שלא שוקלים יותר מידי אבל יכולים להעביר את הזמן. חשבתי גם שלמערכת השיקולים באיזה בית להתמקם צריך להכניס את נושא הנוחות והצפיפות, בעיני זה כבר הפך לשיקול מבצעי, זה שיש בבית גז ואפשר להכין אוכל, זה שיש מספיק מקום ולא צריך לטפס אחד על השני בשביל לעבור, בשביל אנשים שכל תפקידם הוא להיות בבית ולשמור על עצמם, הנושאים האלה חשובים. <br />בעשר בבוקר הודיעו בקשר על רכב או"ם שמסתובב בא-טייבה ואולי יגיע לגזרה שלנו. התחיל דיון מפקדים סוער. היה ברור לכולנו שאין אפשרות להתייחס לזה בשוויון נפש, מבחינתנו רכב או"ם זה סיכוי סביר לרכב חיזבאללה רק שאסור לעשות לו כלום אלא אם כן הוא מאיים עלינו. כמובן שהשאיפה שלנו היא שהרכב לא יידע שאנחנו בבית, אבל התחילו דיונים מה קורה אם הוא כן יודע? מה קורה אם הוא עוצר לנו מתחת לבית? בדיוק גילינו שהשטח שממש מתחתינו הוא שטח מת, גם שלנו וגם מהבתים של מחלקות אחרות, אז איך נדע אם מישהו לא יורד מהרכב ושם מטען או משהו? מה בכלל אנחנו יכולים לעשות? מה מותר לנו לעשות מבחינת הוראות פתיחה באש? בכל מקרה, כמובן שהתווכחנו שעות והרכב לא הגיע. <br />בסביבות הצהרים הסתובבתי לי בין העמדות להנאתי ושמתי לב לתופעה מוזרה. אנשים יושבים וכותבים. הייתי חייב להבין מה קורה אז ניגשתי לאחד מהם. הוא הסביר לי שגידי, אחד החבר'ה מהמחלקה שאיתנו, צריך לצאת הביתה, הוא מתחתן ביום רביעי הקרוב, אז כולם כותבים מכתבים הביתה ונותנים לו, כשהוא ייצא הוא ישלח אותם. האמת, לא ידעתי מה לחשוב, פתאום כל המרירות והאכזבה מהמלחמה הזו ומהיחס המחפיר שקבלנו מגורמים שונים, פתאום הכל נעלם והתפנה מקום לרגשות אחרים, זה יהיה קצת מוגזם להגיד שכמעט ונחנקתי מדמעות, אבל אם הייתי בתנאי שטח אחרים יכול להיות שזה היה קורה. התחילה לחלחל לי להכרה ההבנה שאני נלחם עם אנשים נפלאים, עם בן אדם שקוראים לו למילואים שבועיים לפני החתונה שלו והוא מגיע, הוא רק יכל לקוות שיוציאו אותו החוצה בבוא הזמן אבל הוא בכל זאת נכנס, אני לא יודע מה עבר לו בראש אבל זה לא ממש משנה, מה שמשנה זה שידעתי שאיפשהו בסביבה שלי יש אנשים שמוכנים להקריב בשביל להיות פה. זה מרגש, מעודד ומדהים, זה ממש חימם לי את הלב.<br />"סאגר! סאגר!" עוד פעם הגיעה הקריאה, אחרי כל ההפצצות שהיו אתמול בלילה על העמדות שלהם הם עדיין חיים ועדיין יורים. עוד פעם אנחנו שומעים את השריקה הנוראית הזו מעל הראש. הפעם כולם ערים ומסתובבים בבית אז יש קצת יותר מה לעשות. שוב, חלק מהאנשים לא שמים קסדות, מסתפקים בלשבת מאחורי הקיר בחדר הדרומי, עכשיו אנחנו באור, קל יותר לראות שיש כאלה שמפחדים יותר מאחרים אבל אפשר להבין אותם, יש להם אישה וילדים בבית, כדאי שידאגו לעצמם יותר מאחרים. עכשיו המרמור על זה שאנחנו עדיין יושבים בבית הזה הרבה יותר גדול משהוא היה אתמול בלילה, אנשים יותר ערניים ויותר משועממים. הפלס"ר עשה את העבודה שלו יפה מאוד, אבל מסתבר שזה לא עזר, גם זה תורם להרגשת התסכול, שהכוחות המסייעים שלך לא מצליחים לסגור מעגל, שכבר נורו 12 טילי נ"ט ועדיין צה"ל הגדול לא הצליח, עם כל התותחים, המטוסים והמסק"רים שלו לעצור את זה. בגדוד התחילו לחשוב על פתרונות חלופיים ועלו על רעיון לא רע, להעביר את מחלקת הגיל לגזרה שלנו, כך שכל פעם שיזהו ירי מעמדה מסוימת יוכלו לירות לשם טיל גיל ולחסל את העמדה בטווח הזמן המיידי, כך לא נצטרך להיות תלויים בלוח הזמנים המגושם של חיל האוויר. זה היה יכול להיות פיתרון מצוין, לענות למחבלים באותו נשק שהם מפעילים כלפינו, לצערנו הרב, או לשמחתנו, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה, התקבלה פקודה לדלג עמדות, עוברים לדיר סירין מערב. <br />התנועה התבצעה ביום, וזה היה שינוי מרענן אם כי לא בטוח שהכי מבצעי בעולם, אבל אף אחד לא פתח את הפה. כולנו רצינו לעוף ממלכודת המוות שהיינו בה, כמה שיותר מהר. מה גם שהגיע הזמן שהצבא יפסיק לפחד להסתובב ביום, אמנם היתרון שלנו גדול יותר בלילה אבל אני די בטוח שהפגנת הפחדנות שטמונה בהוראה שצה"ל מסתובב רק בלילה, לא פחות מסוכנת. אז כך יצאנו לנו להליכה פלוגתית בארבע אחר הצהריים, ירדנו מאחורי קו הרכס והתקדמנו מערבה לחבור לשאר הגדוד. ההליכה הייתה איטית, כמיטב המסורת, אבל לא ארוכה כך שהגענו עוד באור. המ"פים הלכו לישיבה בבית של המג"ד ואותנו פיזרו בין כמה בתים זמניים בשטח של המסייעת. המחלקה שלנו הגיעה לבית ובחרה להתמקם במרפסת הקדמית, אין ספק שהשהייה בבית העלוב ההוא בימים האחרונים הורידה את המתח המבצעי שלנו, אנשים מרשים לעצמם להיות בשטח כמעט חשוף לחלוטין ולהוריד קסדות ואפודים, היה אוויר טוב ומרענן, זה לא כל כך מצא חן בעיני, אבל אני לא בטוח שאפשר להאשים אותנו בזה, אחרי שבוע שכל מה שעשינו זה לשבת בבית ולשמור על עצמנו, ואחרי כמה ימים בבית צפוף ומגעיל בלי אוכל נורמאלי ובלי לראות את הסוף, אפשר להבין, לא בטוח שלהצדיק, אבל להבין, למה הערנות יורדת במקצת. <br />בשלב הזה כבר התחילו השמועות, מישהו אמר שהוא שמע מישהו אחר שאמר, שחבר שלו שמע ברדיו שחתמו על הפסקת אש. מבחינתי זו הייתה רק שמועה, ונראה לי שגם שאר החבר'ה התייחסו לזה ככה, לא היה שום טעם להאמין בזה ולהרגיש הרבה יותר גרוע כשמגלים שאנחנו אמורים להישאר עוד כמה שבועות בלבנון. הוחלט למקם אותנו יחד עם פלוגה ג'. המ"פ הוביל אותנו לבית של מחלקה אחת שלו. אם חשבנו שהבית שהיינו בו עד עכשיו הוא גרוע אז טעינו. הבית של מחלקה אחת היה כבשן אש, היה חם שם בצורה שלא תיאמן, הייתה רק קומה אחת ולרשותנו הקצו חדר אחד בגודל שבהחלט לא מספיק למחלקה. למזלנו הצלחנו לשכנע את המ"פ לתת לנו את הבית שהיה מדרום אליו שלושה מטרים. הוא קצת חשש כי השטח הדרומי היה שטח מת של שדה בגובה המותניים. עד שעברנו כולנו לבית החדש כבר ירד הלילה כך שלא יכולנו לראות הרבה מהבית, מה שכן בטוח היה בו יותר מקום. חילקנו עמדות והתמקמנו לשינה, המ"פ דרש שאחד המפקדים יהיה ער כל הזמן כך שלא יצא לי לישון יותר מידי באותו לילה, אבל לפחות היה לנו איזשהו שינוי אווירה, שוב היינו מחלקה לבד בבית ובמקום שלא נראה מאוים לסכנות שאין לנו את היכולת להתמודד איתן.<br /><br /><br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/118_27.html"><< ליום הקודם</a> | <a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/138.html">ליום הבא >></a><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית</a> <br /></div><br /> <br /><o:p></o:p></p><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-116194137021441171?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-36397569.post-1161941335873243152007-03-10T18:54:00.000+02:002007-03-10T18:54:32.416+02:00<div class="Section1" dir="rtl"><br /><p class="MsoNormal" dir="rtl"><br />בחמש וחצי הערתי את החבר'ה לכוננות עם שחר, עיבינו עמדות וחיכינו לאור. כשהוא הגיע כבר לא יכולתי לחזור לישון, התחלתי להסתובב בבית לבדוק מה אנחנו יכולים לנצל לרשותנו. זה היה בית עלוב מבחינה חיצונית, לא היו רצפות ולא צבע על הקירות, לא היו רהיטים, רק כמה שטיחים, כנראה זה היה בית של פועלים או משהו, אבל מבחינתנו זה היה בית החלומות, היה בו גז, קפה, ואפילו קצת לבנה שיכלה לעזור עכשיו כשאין לנו מה לאכול. אחרי ששתינו קפה עם סיגריה, פרשתי לי איזה שטיח וניסיתי להשלים קצת שעות שינה. אחרי שעה התעוררתי לקול צעקות וצהלות שנשמעו מחדר אחר בבית, שמעתי גם מים זורמים והבנתי שככל הנראה זו הסיבה לשמחה. ניסיתי לחזור לישון אבל זה לא הלך אז קמתי להתקלח, במרפסת החיצונית של הבית נמצא בור מים אז כל המחלקה התקלחה במשפך, עשינו גם כביסה לבגדים ולגרביים כדי שיהיו לנו בגדים נקיים, לא ידענו כמה זמן נשאר שם. <br />זה היה תענוג לראות את האנשים שוב עם אור בעיניים, להרגיש בעצמי עם אור בעיניים, להיות במקום שבו אתה מרוצה שאתה לא חי בזבל, כמובן שיחסית לחיים נורמאליים זה עדיין נחשב שחיינו בזבל, אבל יחסית לציפיות שלנו אפשר להגיד שהיינו מרוצים. אני אמרתי באותו זמן, רק תן לי אפשרות להשתמש בפלאפון ואני מוכן להישאר פה חודשיים.<br />בסביבות אחת בצהריים התארגנו ליציאה, עשרה אנשים מהמחלקה שלנו ומעוד שתי מחלקות בפלוגה ג', יצאנו להביא אוכל שהצניחו בלילה על אחת השלוחות בהמשך קו הרכס שעליו ישבנו. כשהגענו לשטח ההצנחה נפתחו לנו העיניים, זה היה מחזה מגניב. איזה עשרה משטחים או יותר, מפוזרים ברחבי השטח, מחוברים ברצועות למצנחים ששכבו על הרצפה, הייתה שם כמות אוכל שמספיקה לחטיבה. המ"פ שלח כמה אנשים מהחפ"ק שלו לאבטח מסביב ואנחנו ניגשנו למשטחים והתחלנו להעמיס, לקחנו מים ושלושה קיטבגים שהיו כבדים בצורה שלא תיאמן, הבאנו איתנו אלונקה והעמסנו עליה את הקיטבגים, הבאנו גם שני תיקי גב ומנשא לבקבוקים שאלתרנו ממנשא לטילי לאו שלא הגיעו אלינו. העמסנו את הכל והתחלנו ללכת. האלונקה הייתה כבדה, כבדה מאוד, והשטח היה קשה, הוא היה מבולדר, מלא בטרסות ועד לשביל נורמאלי ציפתה לנו ירידה לא קלה על הצלע של השלוחה ועלייה לא מתונה בכלל על הצד השני של הגיאיון. זו הייתה הליכה של פחות מקילומטר אבל נראה לי שזו הייתה ההליכה הכי קשה שעשיתי בחיים, היינו עמוסים בציוד, המשקל על האלונקה לא היה מחולק טוב וגם לא הייתה התאמה בגובה של הסוחבים, כל טרסה שעברנו היא נפלה, נשארנו אחרונים בשטח כששתי המחלקות האחרות כמה מאות מטרים לפנינו. הייתי לחוץ כי אבטחה לא כל כך הייתה לנו, אם היה קורה אירוע לא היינו במצב הכי טוב בעולם, חוץ מזה שהמ"פ כל הזמן שיגע אותי בקשר, רצה לדעת איפה אנחנו ולמה לוקח לנו כל כך הרבה זמן. הייתי בין המלחציים, מצד אחד אני יודע שקשה לחבר'ה שסוחבים את האלונקה ומצד שני זה לא שייך להישאר ככה לבד בשטח, באחת הנפילות של האלונקה הכרזתי שאנחנו מוותרים על קיטבג אחד, נשאיר שני קיטבגים על האלונקה היא תהיה יותר יציבה ויהיה יותר נוח לקחת אותה. אבל החבר'ה לא הסכימו לוותר על הקיטבג, אז הודעתי שבפעם הבאה שזה קורה - מורידים קיטבג. הפעם הבאה הייתה ממש בתחילת העלייה, כולם היו שפוכים עוד לפני שהתחלנו את המאמץ האמיתי. המ"פ עשה עצירה בשביל לחכות לנו. הורדתי את הקיטבג מהאלונקה וקשרתי אותה שוב, מיניתי את אחד החבר'ה ללכת אחרון כדי שיראה שאף אחד לא נשאר בטעות בשטח ונכנסתי מתחת לאלונקה. הנגביסט שלנו לא היה מוכן להשלים עם זה שנשאיר קיטבג בשטח אז הוא פשוט העמיס אותו על הגב והתחיל ללכת, המטוליסט הלך אחריו בשביל להחליף אותו. שרדתי בערך חצי מהעלייה עד שהרגשתי שאין לי אוויר, שאני לא מסוגל יותר ללכת, למזלי אחד החבר'ה בא להחליף אותי. לקחתי ממנו את המים שהוא סחב והמשכנו ללכת. כולם התאמצו שם כמו אני לא יודע מה, הזענו כמו חזירים. בתדריך שלפני היציאה סוכם שנפגשים בבית של מחלקה 2 בשביל לחלק את האוכל בין כל המחלקות, כשהגענו לבית שלהם התחילו הצעקות, מחלקה 3 כבר הלכה לבית שלה, חיילים ממחלקות אחרות צעקו על חבר'ה מהמחלקה שלי להיכנס לבית של מחלקה 2, המ"פ אמר לי בקשר כל מיני דברים לא ברורים, קודם הוא אמר להיכנס אחר כך להמשיך, בסוף הוחלט שכל מחלקה לוקחת שני קיטבגים והולכת לבית שלה, הקיטבג השלישי שלנו היה כזכור יחד עם הנגביסט והמטוליסט שחטפו צעקות מכל הפלוגה שישאירו אותו בבית של מחלקה 2, אני הייתי אחרון אז עד שהגעתי בשביל לעשות סדר כבר היה בלאגן אטומי, בסוף צעקתי על הנגביסט להשאיר את הקיטבג, הוא כמובן היה עצבני עד כדי טירוף אבל הוא השאיר את הקיטבג ונכנסנו לבית שלנו. הצעקות נמשכו גם בתוך הבית, עצרנו את כולם ועשינו מספרי ברזל, גילינו שחסרים לנו שני חיילים שבירור קצר עם המ"פ העלה שהם בבית של מחלקה 2, סוכם שהם יחברו אלינו עם האוכל שמגיע לנו. אחרי שסידרנו הכל היה זמן להתפנות בשביל לצעוק אחד על השני, כולם היו ממורמרים, על מחלקה 2 שלא באה לקחת אוכל וכולם היו צריכים לסחוב בשבילה, על המ"פ שהלך מהר ונתן פקודות מהאולימפוס, עלי שאמרתי להשאיר את הקיטבג השלישי אחרי שכל כך התאמצו להביא אותו. לאט לאט העסק נרגע, נאמרו דברים שאף אחד לא תכנן להגיד וכולם היו מעוצבנים על כולם, לחבר'ה הייתה הרגשה שדופקים אותם בכל מקום, ועכשיו, אחרי ההליכה הסיוטית הזו, העצבים של כולנו היו רופפים למדי. אבל למזלנו הצלחנו להתגבר, אחרי שהורדנו בגדים ושתינו קצת מים, הגיעו שני החבר'ה מהבית של מחלקה 2 עם שני תיקי הגב ועם עוד קיטבג, הגענו למסקנה שלא דפקו אותנו בסופו של דבר, אה וכמובן שיש לנו כמות אוכל שיכולה להספיק לשבוע לפחות ומים בכמות מכובדת. עכשיו כולם נרגעו ואפילו התחילו קצת לצחוק. התיישבנו לארוחת צהרים שהחבר'ה שנשארו בבית הכינו, זו הייתה ארוחה טובה, אחת הטובות שאכלנו עד אותו יום, עם אורז וחתיכות לוף, עם מספיק לחם וממרח בונפורטה ואפילו מלפפונים חמוצים.<br />בסביבות חמש נקראנו לישיבה אצל המ"פ. כשנכנסנו לבית הוא אמר שיש לו בשורות טובות. חוזרים לארץ, עוד לא ברור למה ולאן אבל חתמו על הפסקת אש שנכנסת לתוקף מחר בבוקר, אז הלילה חוזרים לארץ. הוא הזהיר אותנו שהשעות הבאות הן הכי מסוכנות ושנקפיד שלא תהיה ירידת מתח אצל החיילים. כשהוא סיים הוא שאל אם יש שאלות, כמובן שישר עלתה לאוויר השאלה הראשונה שחי"רניק שואל בכל תדריך, השאלה שכל שאר השאלות מתגמדות למולה - כמה קילומטרים יש ללכת? חי"רניק נורמאלי, בשלב ראשון, לא מתעניין בכלום, הכל יכול לחכות ואת כל השאלות אפשר לברר אחרי זה, אבל יש משהו אחד שחייבים לדעת עכשיו, כמה קילומטרים. אז המ"פ ענה שכרגע מדובר על הליכה של שישה קילומטרים עד הפאתים הדרומיים של א-טייבה, שם אמורה לחכות לנו הסעה לארץ, לא ברור איך כמה ולמה, אבל אמורה להיות הסעה. אחרי שקיבלנו את התשובה לשאלה הזו מגיעה שאלה חשובה לא פחות - כמה מתוכם בעלייה? כשנתבשרנו שאין עלייה רצינית, יכולנו לנשום לרווחה ולפנות לטפל בשאלות הזניחות כמו מה הסדר תנועה, באיזה שעה יוצאים ומה עושים עם הפצועים. אצל פלוגה ג' שכב פצוע של פלוגה ב' ולנו היה את בוזגלו, שאמנם החום שלו קצת ירד, אבל הוא עדיין לא היה במצב טוב. הוחלט שבוזגלו ילך עד איפה שהוא יכול וכשייגמר לו הסוס יפתחו אלונקה, את הפצוע השני ייקחו באלונקה מתחילת הדרך, הוא בכלל לא יכל ללכת. חשבתי על הביזיון הזה שוב, שאנחנו נאלצים לקחת פצועים החוצה על אלונקה כשלא ירו עלינו אפילו כדור אחד, שצה"ל הגדול לא מצליח לפנות מישהו שנקע את הרגל שישה קילומטרים מהגבול שלו, באמת שרציתי להתעצבן אבל לא יצא, הייתי יותר מידי שמח על זה שחוזרים שכל שאר הרגשות איבדו מכוחן.<br />חזרנו ובישרנו לחבר'ה בשורות רעות ובשורות טובות. הבשורות הרעות היו שסתם סחבנו את כל האוכל והטובות שחוזרים לארץ. כולם היו בעננים, החלטנו לקחת איתנו בכל זאת קצת אוכל וכמובן מים כי אי אפשר לדעת מה יהיה, התארגנו לתזוזה ואחר כך התיישבנו לנוח קצת עד הערב. רציתי ללכת לישון אבל הזבובים הטרידו את מנוחתי, לא הצלחתי להירדם. עכשיו כשההתרגשות הראשונית בקשר ליציאה מלבנון שככה קצת, התחילו להגיע גם מחשבות אחרות. פתאום הרגשתי מטומטם, חסר תועלת, נכנסנו וסבלנו פה בפנים ועם מה יצאנו? כלום. עדיין יש קטיושות, אנחנו יכולים לשמוע אותן, את החטופים לא החזירו וטילי נ"ט נורים על כל טנק שחושף את הגחון שלו, אז למה נכנסנו פנימה? מה באמת עשינו פה? אפילו בפצועים שלנו לא הצלחנו לטפל כמו שצריך, אני לא רוצה לדבר על כל הדו"צים ועל בעיות האספקה, למזלנו לא ירינו כדור בלחימה הזו, אבל אם היינו יורים מישהו היה מביא לנו עוד תחמושת? אוכל לא תמיד הצליחו להביא אז תחמושת היו מצליחים? שורה תחתונה, זה באמת היה שווה את זה? האמת שתמיד היו לי את המחשבות האלה אבל לא הרשיתי להן להתפרע, ידעתי שזה יכול לפגוע בי, אבל עכשיו כשהסוף מגיע שחררתי רסן והייתי ברגשות מעורבים, הרבה שמחה על זה שיוצאים מהארץ השרופה הזו, והרבה אכזבה וסימני שאלה בקשר ליכולת האמיתית שלנו, ליכולת האמיתית של צה"ל.<br />היציאה תוכננה לעשר בלילה, כמובן שהיינו מוכנים ובניגוד לאיחורים שבד"כ מאפיינים תנועות גדודיות עכשיו הכל דפק כמו שעון, מעניין למה. בכל זאת לא שכחנו את מסורת הגדוד והתחלנו בהליכה איטית, של עשרה מטרים תנועה שתי דקות עצירה, זה נמשך נצח אבל לאף אחד לא היה איכפת, כולם ידעו שזו הפעם האחרונה שעושים את זה. טוב, למען האמת לא היינו בטוחים מה יקרה אחרי שנצא, הייתה אופציה שעוד נחזור אבל לא רצינו לחשוב על זה. את רוב הדרך הכרתי מהתנועה הלוך כך שהיו לי נקודות מוכרות ויכולתי לדעת איפה אנחנו נמצאים, אבל לא ידעתי מה בדיוק היעד הסופי שלנו אז לא יכולתי לחשב כמה עוד נשאר. אחרי שלושה או ארבעה קילומטרים פתחנו אלונקה, בדיוק איפה שהתחילו העליות, שלא היו אמורות להיות. בוזגלו הוא לא בחור קטן, אפשר אפילו להגיד שהוא בחור גדול, ככה שהעסק לא היה קל, אבל אף אחד לא השמיע מילה. אני הרגשתי קרוע, מצד אחד רציתי להיכנס מתחת לאלונקה, זה לא כיף לראות את כולם סוחבים ואני הולך לי על פרייר, מצד שני הייתי צריך לוודא שאף אחד לא נרדם לנו בצד הדרך, כי התפקדויות ואלונקה לא הולכים ביחד. זו לא הייתה הליכה קלה, וזה היה יפה לראות איך אנשים בגילאים מבוגרים נמצאים מתחת לאלונקה בלי לצייץ. <br />הבלאגן חגג גם בהליכה חזרה, גדודים אחרים חתכו אותנו בלי שום הודעה מראש, לא היה ברור אם יש מפקד לכל העסק הזה אבל בקלות יכל להתפתח פה דו"צ רציני. בסופו של דבר הגענו לנקודת המפגש עם ההסעה שלנו חזרה. כל הדרך התעסקתי בניחושים מה בדיוק הולך להוביל אותנו, אכזריות לא נשמע לי הגיוני, צריך עשרות מהן בשביל להוביל גדוד, הניחוש הכי טוב שלי היה סאפרים אבל גם כאלה צריך המון בשביל להעביר גדוד. בכל מקרה מסכת הניחושים הגיעה לקיצה כשראיתי את האושקושים, פלוגה שלמה עולה על ארבעה אושקושים, זה אומר שיש ארבע נגלות, לא להיט אבל לא רע. ראשונים עלו המסייעת, עם כל הכלים הכבדים שלהם ואיתם ביחד הפצועים, שלחנו את בוזגלו עם עוד מישהו שיהיה איתו. אחרי המסייעת התחילו הבעיות, בהתחלה אמרו שתהיה עוד נגלה אחת של אושקושים שלפי התכנון היינו אמורים להיות עליה, זה היה מבאס, כבר התחלנו להריח את הסוף באוויר ופתאום העסק התחיל להתערער. עכשיו הצמידו אותנו לפלוגה ב' ולחפ"ק מג"ד, התקדמנו רגלית כדי לצמצם טווחים ובאיזשהו שלב נעצרנו, כדי לחכות להסעה. שתי הפלוגות האחרות כבר עקפו אותנו כשהגיעה ההודעה שאין עוד נגלה, כך מצאנו את עצמנו נאלצים ללכת שישה קילומטרים נוספים עד הגבול, זה כבר היה מעבר לסף של כמה אנשים ושוב חזר לו המרמור וצף על פני השטח, שוב ההרגשה שתמיד דופקים אותנו. אין ספק, זה לא היה כיף, פתאום בשנייה הכפילו לנו את ההליכה. איכשהו מצאתי את עצמי סוגר את הגדוד, מדווח למג"ד אחרון בתנועה. בחלק הזה כבר לא הלכנו כמו צבא, לאף אחד לא היה כוח, פשוט זרמנו החוצה, פרקנו כל עול, במקום התפקדויות שקטות עשינו מספרי ברזל כל עצירה, לא שני טורים ולא בטיח, כמו טיול שנתי, יציאת מצרים, הסמל שלי בטירונות היה מכנה את זה, אני חייב לציין שזה הלך הרבה יותר מהר מהחלק הקודם והמסודר. די התביישתי בעצמנו על ההליכה הזו, כאילו מה?! מבלת"מים אותנו בשש קילומטר ואנחנו מתפרקים?! יכולתי להבין למה זה קורה אבל בכל זאת התביישתי שזה קרה לנו. בשלב מסוים התחילו להגיע מאחורינו אכזריות אז פשוט הדלקתי פנס כדי שיראו אותנו. יסלחו לי הגולנצ'יקים אבל איך קיללנו אותם שם, זה היה ציר שנסעו עליו הרבה טנקים ורק"מים אז הוא היה מלא פודרה, והאלה באכזריות לא יכלו לנסוע לאט, כל אכזרית שעברה מילאה אותנו באבק, היה אפילו אחד שהגדיל לעשות והפעיל מיסוך עשן, קיללנו את גולני כמו שלא קיללנו בחיים. <br />זהו, רואים את השער, רואים את הסוף, את הרכבים של העיתונות שמחכים לנו שם, את האושקושים שלא הסכימו לעשות בשבילנו עוד נגלה, את האכזריות שהפכו אותנו לגושי אבק מהלכים ואת האמבולנסים של החטיבה שבאו לקחת את הפצועים שהיו באכזריות. הייתה שמחה באוויר, שמחה מעורבת בעצב, בכעס, באכזבה, אבל שמחה, לא שמחה של משהו טוב שקרה אלא שמחה של הקלה, שמחה שיש כשמשהו לא כל כך נעים מסתיים. עברנו את השער אחד אחד, בחיבוקים ונשיקות, ואז עליתי מול המג"ד בשביל להגיד את המשפט שהתאמנתי עליו מאז שמינו אותי לסגור את הגדוד. <br />- "קודקוד ממשנה 18", <br />- "רות עבור",<br />- "קבל, אחרון כוחותינו בארץ בשלום!" <br /><br /><br /><br /><div style="text-align: center;"><br /><a href="http://miluim-2006.blogspot.com/2006/10/128.html"><< ליום הקודם</a> | <a href="http://miluim-2006.blogspot.com/">לדף הבית >></a><br /></div><br /> <br /><o:p></o:p></p><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/36397569-116194133587324315?l=miluim-2006.blogspot.com'/></div>אלעדhttp://www.blogger.com/profile/02840822404662349805noreply@blogger.com3